שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע ברוך אזולאי קיבל (יום ד', 2.7.08) עתירה של שמואל גולדשטיין, בן 75, שהיה שבוי בשנת 1951 במשך חמישה ימים בידי חיילים מצרים, להכיר בו כפדוי שבי, הזכאי לתשלומים מהמדינה.

גולדשטיין טען כי שירת בצה"ל במלחמת העצמאות ביל השריון. הוא נשבה ב-23.3.51 עם ארבעה חיילי צה"ל אחרים. המצרים הוליכו אותם קילומטר או שניים ברגל כשעיניהם קשורות, והעלו אותם על רכב יחד עם עשרות חיילים מצרים. לדברי גולדשטיין, הציע למפקדו, בדרגת רב"ט, שישב לידו, להשתמש ברימון שהיה בכיסו כדי לפוצץ את הרכב המצרי על יושביו. אבל המפקד הלשין עליו לידי חיילים מצריים, ואלה התנפלו עליו והכו אותו בכל גופו.

כעבור ימים אחדים ביקרו אצל השבויים אנשי האו"ם ושאלו לשלומם, אך מפחד שיקבלו עוד מכות, הם אמרו שהם בסדר ושהתייחסו אליהם כראוי. נאמר להם שכעבור ימים אחדים יהיו בבית, ואכן הם השתחררו ב-27.3.51.

ב-30.12.05 לאחר שנחקק חוק תשלומים לפקודיי שבי, מילא גולדשטיין טופס בקשה לתשלום על שהייה בשבי בזמן המלחמה, וביקש להכיר בו כפדוי שבי על-ידי הוועדה להכרה באדם כפדוי שבי.

לאחר שנעשו כמה ניסיונות לאיתור מסמכים, התקבל בסוף נובמבר 2006 חומר המעיד כי ביום 22.2.51, נתפסו גולדשטיין וחבריו בידי חיילי צבא מצריים ושהו ארבעה ימים בשבי. בהמשך אישר ראש ענף נפגעים וקציני ערים במסמך מ-7.12.06 כי גולדשטיין שהה בשבי מיום 23.2.51 עד ליום 27.3.51, בסך-הכל חמישה ימים. במסמך נרשם: "כמו-כן מוסרים שהמצרים גילו יחס אדיב והוגן ובחקירה שהתנהלה לא נמסרה כל אינפורמציה".

בקשתו של גולדשטיין להכיר בו כפדוי שבי נדחתה בנימוק שבסעיף 2(א)1 לחוק, נקבע כי ניתן להכיר באדם כפדוי שבי, אם שהה בשבי במשך 14 יום, ואילו גולדשטיין שהה בשבי רק 4 ימים.
אמנם סעיף 2(ב) לחוק מאפשר לוועדה להכיר באדם כפדוי שבי גם אם שהה פחות מ-14 ימים "אם ראתה כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לעשות כן, ולאחר ששקלה את נסיבות נפילתו בשבי, מקום השבי, תנאי השבי וזהות השובים", אבל הוועדה קבעה כי נסיבות אלה לא התקיימו בעניינו של גולדשטיין.

המדינה: הוא אמר שהוא בסדר

בעתירה לבית המשפט המחוזי טען גולדשטיין כי קיימות נסיבות מיוחדות כאלה, שכן הוא הוכה בכל חלקי גופו לאחר שחברו לנשק הלשין עליו בשל הצעתו לפוצץ את הרכב באמצעות רימון שהיה בכיסו, וכי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת השובים המצריים. לאחר שחרורו, נחקר גולדשטיין במשטרה הצבאית בקריית מלאכי, ולדבריו, אמר לו השופט כי מגיע לו צל"ש על כך.

עוד טען כי שוביו השפילו אותו, אילצו אות לעשות את צרכיו לעיני כל, קשרו את עיניו והכו אותו פעמים רבות. לדבריו, זכרון ימי השבי רודף אותו, וכי ההכרה בו כפדוי שבי תחזיר לו מעט שמחה לחייו.

בתגובה טענה המדינה, בין היתר, כי גם גולדשטיין אישר כי מסר לאנשי האו"ם שביקרו אותו בשבי כי הוא וחבריו "בסדר" וכי הם זכו ל"יחס סביר", וכי הוא והשבויים האחרים חזרו על עמדה זו ב-22.2.51, מייד לאחר שחרורם מהשבי. המדינה טענה כי יש לתת משקל רב יותר לדברים שנמסרו בזמן אמת מאשר לדבריו של גולדשטיין היום.

אין להשוות שבוי אינו חולה

בפסק הדין שקיבל את עתירתו של גולדשטיין, כתב השופט אזולאי כי הקונספציה, שאימצה המדינה, כי יש להעדיף את דבריו של שבוי מייד לאחר שהשתחרר משבי, בדומה להעדפת דבריו של חולה לרופא במסגרת טיפול רפואי, אינה נכונה בכל מקרה.

בדרך כלל, מניחים שרצונו של החולה לקבל טיפול רפואי נאות מביא אותו לידי כך שימסור נתוני אמת לרופא. לעומת זאת, לא ניתן לשלול אפשרות ששבוי מלחמה עם מצרים, היה נתון במצב פוסטראומטי ששיתק אותו גם מייד לאחר השחרור מהשבי, ולנוכח האופוריה בה היה נתון בעת שחרורו, יתכן שלא סיפר בתחקיר הראשון בצה"ל על הטראומות שחווה במהלך השבי. כמו כן, אין להסיק על נסיבות השבי מדבריו לאנשי האו"ם ששוחחו איתו, שנאמרו אף הם במצב של פחד מפני השובים.

השופט הוסיף כי לזכותו של גולדשטיין עומדת העובדה שטענתו העקרונית שהיה בשבי, ושעליה לא היה לו תחילה כל תיעוד, הובררה כנכונה ובכך יש כדי לחזק את מהימנותו.