ידו בכל

ורסטיליות, רב-גוניות, היא מצרך מבוקש ביותר בכל תחום. קחו לדוגמה את עולם הספורט הקרוב ללבי. כל מאמן כדורסל יאהב שחקן שיכול להתעמת עם הגבוהים של היריב ולקחת ריבאונד, לחדור לסל, לקלוע מבחוץ, לדייק בקליעות העונשין ולהיות מוסר מצוין. התכונה המייחדת ספורטאי ורסטילי היא שהשלם עולה על סך חלקיו. הוא בדרך כלל לא מגיע למצוינות בקטגוריה זו או אחרת, אבל כל התכונות יחד הופכות אותו לקטלני.

ובמעבר חד לעולם הקולינרי, קחו כדוגמא את 'מטרופוליס' בפינת הרחובות יהודה המכבי וויצמן בצפון תל אביב. מהו מטרופוליס? האם הוא בית קפה, מסעדה או לאונג' באר? האם מגיעים אליו צעירים שרוצים לשתות ולבלות, מבוגרים שבאים לנוח על כוס קפה או משפחות שבאות לסעוד? האם המקום נחשב לרגוע או שהוא בעצם שוקק חיים? התשובה היא הכל מהכל. אה כן, וביורו האחרון אי אפשר היה לזוז שם, כי מטרופוליס היה גם אחד המקומות הבודדים בצפון העיר ששידרו את המשחקים עם סאונד ואיכות צפייה טובה.

ביום שישי בבוקר, למשל, ניתן לשבת בנחת על ארוחת הבוקר התל אביבית (45 שקל) שיש בה כל מה שתל אביבי יכול לייחל לו בארוחת בוקר, ואפרופו ורסטיליות - אם האופציה השגרתית לארוחת בוקר לא עושה לכם את זה, יש גם ייצוג מכובד לשלל עדות וארוחות בוקר שונות ומשונות: יפואית, דרוזית, צרפתית או אתלטית; באמצע השבוע בצהריים, יש הזדמנות טובה לארוחה עסקית וממה שאני רואה (אני גר בסביבה, אז אני רואה) כמות לא מבוטלת של אנשים חושבים כמוני; ואילו בערב אפשר לשבת על כוס יין טובה ומשהו ליד, או לארוחה מלאה לצד בקבוק או שניים. אבל בכל שעה שלא תגיעו, אל תפסחו על קינוח הבית - המטרובר (32 שקל), פצצת מוס עטופה בשוקולד ומתוקה עד אין קץ.

כתושב השכונה, אני יכול להעיד שבשנים האחרונות חסר משהו ברחוב יהודה המכבי, אחד הסמלים הגדולים של הצפון הישן של תל אביב. יש בתי קפה, יש גם ברים שכונתיים בסביבה ועדיין ההרגשה היא שהרחוב הזה לא מצליח לשחזר את ימיו היפים כמו בשנות ה-70' וה-80', אולם עדיין בימי שישי מגיעים הרבה סלבריטיז בגרוש ונובו-רישים כדי לראות ולהיראות, למי שזה מעניין אותו. כביסטרו ותיק שמייצג את הגשר בין יהודה המכבי של אז לזה של היום, הביסטרו הזה לא מתיימר להיות מה שהוא לא, ופשוט ממלא את הפונקציה העיקרית שלו - מקום שנועד עבור כולם, כל הזמן.