הרכבת לא חייבת לפצות נוסעים על סבל משביתה

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות רונן, דחתה בקשה להכיר תביעה לחייב את הרכבת לפצות נוסעים על נזקיהם משביתת עובדי הרכבת ב-30.4.07, כתביעה ייצוגית. מגישי התביעה חויבו לשלם לרכבת את הוצאות המשפט בסך 50,000 שקל.

בתביעה טענו שגית פן (בן מרגי) ונוי אור כי רכשו כרטיסי נסיעה ברכבת ביום השביתה. לטענתם, גרמה השביתה נזקים לכל הנוסעים שנסעו ברכבת באותו יום בבוקר, כקבוצה. חלק מהם רכשו כרטיסים אך לא עלו על הרכבת, ונסעו ליעדיהם באמצעי תחבורה חלופיים; אחרים ירדו מהרכבת ונסעו באמצעים חלופיים; והיו שנשארו ברכבת, והגיעו ליעדם באיחור.

בתביעה נטען כי תנועת הרכבות נפסקה בשמונה בבוקר לפרק זמן של יותר משעה, אך האיחורים והשיבושים נמשכו גם שעות לאחר מכן. הנוסעים טענו כי הפסקת תנועת הרכבות הייתה הפרה של ההסכם בינם לבין הרכבת. כמו-כן טענו שהרכבת התרשלה, בין היתר, משום שידעה על השביתה המתוכננת מבעוד מועד, ויכלה להודיע לנוסעים לפני תחילת השביתה על החשש לקיומה - כדי שהנוסעים יוכלו לכלכל צעדיהם בהתאם. עוד נטען כי לנוסעים ולקבוצה יש עילה לתבוע את הרכבת גם על עשיית עושר ולא במשפט.

הנוסעים טענו כי נגרמו להם נזק ישיר, עלות כרטיסי הרכבת והנסיעה בתחבורה חלופית, ונזק עקיף, בגין עוגמת הנפש.

יש חוזה, אבל יש גם נוהל פיצוי

בפסק הדין דחתה השופטת רונן את טענת הרכבת כי מערכת היחסים בינה לבין הנוסעים אינה מערכת יחסים חוזית, משום שהרכבת היא רשות שהוקמה ופועלת מכוח דין, והשירותים שהיא נותנת הם על בסיס סטטוטורי. השופטת אף קבעה כי הרכבת הפרה את התחייבותה כלפי הנוסעים שרכשו כרטיסי נסיעה ביום 30.04.07, מפני שלוח הזמנים והעמידה בו הם חלק מהתחייבות הרכבת בהסכמים שלה עם נוסעיה.

עם זאת, פסקה השופטת כי נוסעי הרכבת אינם זכאים לפיצוי בסכום העולה על זה שנקבע בנוהל, ומאחר שהרכבת מסכימה לפצות את הנוסעים בסכום הפיצוי בהתאם לנוהל, דין הבקשה להידחות.

בתקנה 8 לפי חוק מסילות הברזל, נקבע נוהל פיצוי בגין איחורים של הרכבת. על איחור של יותר מחצי שעה הפיצוי נקבע לכרטיס נסיעה אחד, ועל איחור של יותר משעה - שני כרטיסי נסיעה. כאמור, הסכימה הרכבת לפצות אותם בפיצוי זה.

השופטת דחתה את טענת הנוסעים כי תקנה 8 מדברת על פיצוי מוסכם מראש, ואין בה כדי לגרוע את זכותם לתבוע פיצוי על נזק, וכן דחתה את הטענה כי נוהל הפיצוי איננו רלוונטי, שכן לחברי הקבוצה נגרמו נזקים שמקורם לאו דווקא באיחור, למשל הורדת נוסע מן הרכבת, או אי מתן אפשרות לעלות עליה.

השופטת כתבה כי נוהל הפיצוי שבתקנה 8 נועד להגביל את שיעור הפיצוי שנוסעים יכולים לתבוע בגין איחורים ברכבת לסכום הקבוע בו.