עוה"ד התרשל והבקשה להישפט הוגשה באיחור ונדחתה

עומר זיו הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בעיר שדחה את בקשתו להישפט בגין שני דוחות מיום 29.10.07. עורך דינו של זיו, הגיש לבית משפט קמא "בקשה לקבלת אורכה להישפט" בחלוף תקופה של 90 ימים מיום קבלת הדוחות.

לדבריו, זיו העביר את הדוחות למשרדו לצורך הגשת בקשה להישפט, אלא שלא עלה בידו להגישה בזמן עקב עומס עבודה ומחמת נסיבות אישיות, ומכאן הבקשה לאורכה. עוד נטען שזיו לא ביצע את העבירה נשוא הדוח ולא נהג ברכב בשעת ביצועה. עורך הדין ביקש לאפשר למרשו להישפט חרף האיחור בהגשת הבקשה.

בהחלטתו, דחה בית משפט קמא את הבקשה בציינו, כי בחוק קבועים מועדים ברורים ובאם לא עמד בהם המבקש או בא-כוחו, הרי אין כל סיבה להאריך המועד כמבוקש.

בהודעת הערעור פירט בא-כוחו של זיו, את הנסיבות האישיות, שבעטיין נמנע מלהגיש את הבקשה להישפט במועד. "לא עלה בידי לעשות כן בשל עומס עבודה והופעות מדי יום ביומו בבית המשפט, חתונת בני ופטירת קרובת משפחה". לדבריו, נזקק לזמן נוסף כדי להשיג מסמכים ממוסך שבדק את רכבו של זיו ואשר היו מצביעים על כך שזיו לא עבר העבירות שיוחסו לו בדוחות משום שהבלמים ברכבו לא פעלו כשאמור היה לעצור ברמזור.

המדינה ביקשה לדחות את הערעור באמרה שזיו קיבל את הדוחות כדין ובא-כוחו ידע אודותם מבעוד מועד. "אין להאריך המועד להישפט אך בשל רשלנותו של עורך הדין המטפל או בשל יומנו העמוס. בנוסף, אין במסמכים המצורפים כדי לתרום במאומה להגנתו של המערער".

בפסק הדין דחה השופט עוני חבש את הערעור. "סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע, כי המבקש להישפט בגין העבירה בעטייה קיבל הודעת קנס יעשה כן, בדרך הקבועה בתקנות, תוך 90 ימים מיום ההמצאה. הדוחות בגין ביצוע העבירות כנטען ניתנו כבר ביום 29.10.07 בעוד הבקשה להישפט הוגשה אך ביום 17.4.08 (וזו המודפסת הוגשה ביום 11.5.08 לאחר שבית משפט קמא הורה לב"כ המערער לעשות כן), בחלוף חצי שנה כמעט ובחריגה ניכרת ממצוות החוק".

"ב"כ המערער ציין למעשה, כי זנח הטיפול בבקשתו של המערער חרף סד הזמנים הקבוע לדבר בחוק. אין בנימוקיו בדבר עומס עבודה או נסיבות אישיות אלו ואחרות כדי להצדיק הגשת הבקשה כעבור מחצית השנה, היינו: בחלוף שלושה חודשים מהמועד האחרון הקבוע לדבר בחוק. אילולא יכול היה ב"כ המערער להתפנות לבקשה כראוי, היה עליו לשקול קבלת הטיפול בה וכן היה עליו ליידע את מרשו בדבר. אין בהתרשלותו של ב"כ המערער כעת משום הצדקה לביטול החלטתו של בית משפט קמא ולניהול משפט בעניינו של המערער באיחור מופרז שכזה", סיכם השופט חבש.