|
|
בניון. יותר טוב באדום-לבן [צילום: AP]
|
|
|
|
|
כן, הכדורגל הישראלי הוא פארסה, בדיחה עצובה. את זה אנחנו יודעים מזמן. השחקנים בכיינים, המאמנים מיושנים, האוהדים אלימים, והשופטים, אתם יודעים מה עם השופטים. לבוא אל שחקני הכדורגל הישראלים בטענות על כך שהם משחקים לא טוב זה כמו להאשים כלב בכך שהוא רץ אל הכביש. כל אחד, בפראפרזה על המשפט עם הזונה, יכול לתת רק מה שיש לו. ולשחקני הכדורגל הישראלי, או לחילופין, שחקני הנבחרת, אין הרבה.
האשמים האמיתיים בכישלון הנבחרת הם כל אלו שנוטעים בלב של כולנו את המחשבה, את התקווה, כאילו יש בשחקני הכדורגל הישראלים יותר ממה שהעין רואה. כפי שהורגלנו במהלך השנים לחשוב שצה"ל אוצר בתוכו יכולות וסודות צבאיים שרק מחכים לרגע הנכון להיחשף, שמי שצריך לדעת יודע, כך מחדירים לנו במשך שנים הכתבים, הפרשנים, העורכים ושדרני הספורט את התחושה שהפעם, סוף-סוף, זה אפשרי.
זה מתחיל מפימפום אין סופי במדורי הספורט ובתוכניות הטלוויזיה על המשחק (כל משחק) ועל חשיבותו האדירה (כל משחק חשוב), גם אם הקבוצה היריבה מגיעה ממדינה שמעולם לא שמענו עליה, ולא במקרה. זה ממשיך עם פרשנויות עומק שמסבירות את היתרון התיאורטי שלנו על אותה קבוצה וחוזות שהפעם, יותר מתמיד, אפשר לעשות את זה. תמיד יהיה כתוב שם על בגרות, על דור שהתחלף, על מוכנות גבוהה. וכל הקרנבל הזה, שכל הוויתו היא זיקפה לאומית בטרם חדירה, לא בא על סיפוקו לפני ששלמה שרף, על חירחוריו והערותיו, מסביר ש"אם רק" היינו עושים כך וכך וכך, מצבנו היה טוב בהרבה.
ומתוך אותה זיקפה נולד ריפיון גדול, וכל מי שכתבו בעד עכשיו כותבים נגד, וכל מי שנתנו תקווה עכשיו קוברים אותה בהנאה, לא לפני שהם מסבירים שאולי בפעם הבאה, או אולי בזאת שתבוא אחריה, זה בטוח יקרה. ושוב נשמעות הטענות על השחקנים העייפים והמאמן הפחדן ואפילו הקוונים מקבלים את שלהם, כשבעצם, מלכתחילה, לא היה טעם לפתח ציפיות.
אל תוליכו אותנו שולל. רווי אכזבות אנחנו. עיזבו אותנו במנוחה. נכון, יוסי בניון, כשהוא משחק במדיי האדום-לבן של ליברפול, בהחלט מביא לנו נחמה. אבל כל עוד הוא על כחול-לבן-כחול, אל תיצרו סתם רעש. עיזבו את הכדורגל הישראלי והפסיקו עם האובססיה הלאומית מכל מה שמריח מלחמה, על המגרש או מחוצה לו. כמו שאיזה זקן סיני בטח אמר פעם על "הישרדות איי הפנינה": ההכרה באמת העצובה היא הצעד הראשון בדרך לניצחון.
