מרבית התלונות נגד שופטים - על סחבת

בדוח, תלונות על התנהגות והתבטאויות לא ראויות של שופטים באולם הדיונים. מדובר בצעקות, קוצר רוח, אווירה מתוחה שיצר השופט, פגיעות במתדיינים, חוסר שליטה בנעשה, הבעת עמדת פסקנית לגבי התיק עוד בטרם הדיון ולחץ להגיע לפשרה.

אחת התלונות הייתה של עובדת זרה שנתבעה בבית משפט לתביעות קטנות בשל הלוואה שלקחה בשוק האפור. הנציבות קבעה כי השופטת פגעה במתלוננת שהתקשתה להתבטא בשל קשיי שפה, וזו הגיעה עד סף דמעות. הבירור העלה, כי "השופטת לא גילתה סבלנות מספקת כלפי קשייה ומצוקתה של המתלוננת ונהגה בה בקוצר רוח, דבר שלא היה ראוי לעשותו".

תלונה מוצדקת נוספת על שופטת שהתקשרה לפרקליטות וקבלה על עמדתה בנוגע לערעור. הנציבות קבעה כי לא היה ראוי לנהוג כך וכי שיחות כאלו "עלולות להיות מקור לאי הבנות חשדנות ופגיעה באמון השופט ובבתי המשפט".

בדוח תלונות רבות על ליקויים במנהל שיפוטי ופגיעות בעיקרי צדק טבעי. התלונות עסקו במומחה שנאלץ לחזר על הפתחים של בית המשפט כדי לקבל את שכרו, שופטת שעסקה במקביל בשני תיקים במהלך הדיון, חוסר התייחסות בהחלטה למחדל הפרקליטות, הגשה מאוחר של כתב תשובה, שפיטה ומתן פסק דין בהיעדר צד למרות שאותו צד לא זומן כדין. שימוש לקוי בטפסים של צוי תפיסה וכניסה לבית חשוד. היעדר הנמקה בהחלטת בית משפט לתביעות קטנות.

עורך דין שביקש לדחות דיון בשל מצבו הנפשי הקשה לאחר פטירת אשתו, נתקל בסירוב שופט. השופט אף ייעץ ללקוחה של אותו עורך דין אשר ביקשה לדחות את הדיון ולא להתדיין בלעדיו, ללכת לתבוע את עורך דינה. הנציבות קבעה כי "על הדיין היושב בדין לנהוג באיפוק ובריסון ולגלות רגישות למצוקת עורך דין המבקש דחיית דיון מסיבות אישיות".

עוד עולה מהדוח, כי שר המשפטים הגיש בקשת בירור על דיין שעשה סנקציות בנוגע לשכרו ותוארו - איחורים לעבודה. הנציבות קבעה, כי ככל שלא יבוא הליקוי על תיקונו ויימשכו האיחורים, ישקול הנציב להמליץ לשר המשפטים על הגשת קובלנה נגד הדיין לבית הדין המשמעתי.

כמו-כן, מנהל בתי הדין הרבניים הלין, בשם שר המשפטים, על איחורים ויציאה מוקדמת מבית הדין של שני דיינים. על-פי הנטען, השניים נהגו באופן קבוע להגיע לדיונים לאחר השעה 9:00, היא השעה הקבועה לתחילת הדיונים בבתי הדין הרבניים, ולעזוב לפני השעה 14:00, שעת סיום הדיונים. בנוגע לאחד הדיינים נטען, כי הוא נעדר מבית הדין ללא אישור וללא הודעה מראש. הנציבות ערכה בדיקה והעלתה כי מדובר בתופעה איחורים חמורה של הדיינים אשר שיבשה את עבודת בית הדין.

"הזמן השיפוטי הוא משאב יקר, שיש לנצלו במלואו, על-מנת לייעל את השירות הניתן לציבור הנזקק לו. התלונות נמצאו מוצדקות והומלץ לנשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה עמאר, לזמן את הדיינים ולהתרות בהם, שאם התופעה נשוא בקשת הבירור תישנה, יהיה מקום לשקול נקיטת צעדים נוספים ובכללם שקילת העמדתם לדין משמעתי".

אחד מבתי המשפט הסופגים תלונות רבות הוא בית משפט לענייני משפחה שאליו מתנקות סוגיות רגישות.

הנציבות מדווחת כי נמצאה מוצדקת תלונה של פרקליטה על בית משפט לענייני משפחה. הפרקליטה שייצגה את היועץ המשפטי בסוגיית אפוטרופסות על רכושה של אישה בודדה,החתימה מומחה רפואי על מסמכים בטרם החלטת בית משפט. בית המשפט קבע, כי מדובר היה ב"חוסר תום לב המגיע כדי זלזול בבית המשפט".

הפרקליטה התלוננה על יחס בית המשפט והפגיעה בשמה הטוב. הנציבות קבעה כי הפרקליטה נהגה שלא כראוי יחד עם זאת "טרם שיקבע בית המשפט כי מדובר בחוסר תום לב ובזלזול בית המשפט - מסקנה שיש בה כדי לפגוע בשמו הטוב של הפרקליט ובמקצועו עליו לנהוג במשנה זהירות ולהיות משוכנע כי הדברים דרושים לצורך ההחלטה ואינם פוגעניים מעבר למידה הדרושה".

ספינת הדגל בכל הנוגע לקיצור הליכים וייעול המשפטים, בית הדין לתביעות קטנות, ספג אף הוא תלונות על סחבת. באחת מהן נטען כי פסק הדין ניתן רק לאחר 9 חודשים. השופטת הסבירה כי הדבר נבע "מנסיבות אישיות". הנציבות "גילתה הבנה", אך הוסיפה כי אין בכך כדי "להצדיק מתן פסק דין זמן כה רב לאחר סיום הדיון. במיוחד כשמדובר בעיכוב פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר מעצם טיבו נועד לתת הכרעה מהירה בסכסוכים אזרחיים... התלונה נמצאה מוצדקת. עיכוב של כ-9 חודשים במתן פסק דין בבית המשפט לתביעות קטנות גובל בעינוי דין ופוגע באמון הציבור במערכת המשפט".

במקרה אחר שבו שתי עורכות דין התלוננו כי הן ממתינות חצי שנה להחלטות בבקשות ביניים, דחתה הנציבות את הסבר השופט על מחסור בקלדניות. "אין להשלים עם עיכוב במתן החלטה בבקשות ביניים במשך כחצי שנה, מה עוד שמדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט בשנת 2004. ראוי היה שהשופט יביא את עניין ההקלדה לפני נשיא בית המשפט וככל הנחוץ בפני מנהל בתי המשפט, למציאת פתרון. כמו-כן, ניתן היה להעביר את ההחלטות החתומות בכתב יד לידי הצדדים החופשיים להקלידן בעצמם. התלונה בהקשר זה נמצאה מוצדקת".

תמונה קשה עולה מדוח הנציבות על בתי הדין הרבניים. בדוח נמסר כי שיעור התלונות המוצדקות עלה מ-14% בשנת 2007 ל-23% בשנת 2008. בחלק מן התלונות שנמצאו מוצדקות בשנת 2008 נמצאו תופעות חמורות וקשות עליהן יש ליתן את הדעת. הנציבות המליצה להעמיד לדין משמעתי את אחד הדיינים בבית הדין האזורי והביאה את עניינה של אותה תלונה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה.

הנציבות ציינה כי המליצה על סיום כהונתו של אחד מדייני בית הדין הרבני הגדול, אך הוועדה למינוי דיינים דחתה את ההמלצה. מדובר בהמלצה להדיח את הרב אברהם שרמן בהקשר לפרשת הגיורים של בתי הדין המיוחדים לגיורים של הרב חיים דרוקמן.

בין התלונות, תלונה על מזכיר הרכב שהודיע על ביטול דיונים בשל היעדר "פקיד עזר" ומשום כך הדיין מסרב לקיים דיון. הדיין אף נתן החלטה ברוח זו בתיק. "לאחר כשבוע, נתלתה על דלת בית הדין מודעה, בה נאמר 'הדיונים הופסקו עקב העובדה שמזכיר ההרכב לא חש בטוב'".

הנציבות ציינה בהחלטתה, כי אין להשלים עם הענשת ציבור המתדיינים ובאי-כוחם, על-ידי הפסקת הדיונים הרבים שהיו קבועים להמשך היום. בהפסקת הדיונים נגרם עינוי דין לבעלי הדין וזמנם הושחת לריק. אין לנקוט צעד כזה, שהוא פסול כשלעצמו, בלי למצות את הדרכים הראויות והמקובלות לפתרון. עם זאת, אין גם להשלים עם מצב בו חסר פקיד עזר באולם הדיונים במשך חודשים, בלי שהמערכת האחראית מוצאת פתרון הולם לבעיה, דבר שגרם בסופו של דבר לתקלה".

בדוח תלונה אחת מוצדקת על בית המשפט העליון. מדובר בתלונת נושה של חברה בפירוק שבעניינה הוגשו שני ערעורים לבית המשפט העליון, הנדונים במאוחד. הנושה התלונן על עיכוב בפסק דין בערעורים שהדיון בהם התקיים באפריל 2006.

בתלונה טען כי בעקבות מהתמוטטות החברה הוא נתון במצוקה כלכלית, והעיכוב במתן פסק הדין מונע ממנו לקבל כספים שנפסקו לזכותו מקופת הפירוק, שהם חיוניים למשקו ולפרנסתו. הוא פנה שוב ושוב לבית המשפט העליון, באוקטובר 2007, ובסוף אוגוסט 2008, אך הדבר לא הועיל.

הנציב ציין, כי למרות ששופטי ההרכב הביעו צער על העיכוב ותלו אותו ב"עומס התיקים הרובץ על שכם השופטים בבית המשפט העליון" וכן הבטיחו כי פסק הדין בשלבי סיום ויינתן בקרוב, "יש לראות חלוף זמן של למעלה משנתיים וחצי מאז הדיון בתיק כארוך מן הדרוש... והתלונה נמצאה מוצדקת".

סחבת לא מוצדקת נמצאה באיחור של כשנתיים במתן פסק דין. המתלונן ביקש לאחר שכשנה וחצי לזרז את מתן פסק הדין, אך לא זכה להתייחסות. לפניית הנציבות, התנצלה השופטת על האיחור וטענה כי הוטל עליה עומס עבודה חריג בדיונים פליליים דחופים "שקיבלו עדיפות". הנציבות קבעה כי התלונה מוצדקת וכי "למרות שהשופטת, כמו יתר שופטי ישראל, מתמודדת עם עומס רב, איחור של למעלה משנתיים במתן פסק דין בתיק שאינו מסובך או מורכב, הוא חריג ובלתי סביר".

הדוח מדווח על עורך דין שהתלונן כי השופט הגיש נגדו תלונה לא מוצדקת ללשכת עורכי הדין ואף סיווג אותו באופן משפיל. מדובר היה בעורך דין שתבע שכר טירחה מלקוחו. בית המשפט כתב בהחלטה כי "הסב תשומת ליבו של המתלונן לכך שהסכם שכר הטירחה מתנה את השכר בתוצאה, וזאת בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין. השופט הורה בהחלטתו להעביר את עניינו של המתלונן לבדיקת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, והוסיף דברים על תופעה של עורכי דין, שאינם מקפידים על כללי האתיקה החלים עליהם". עורך הדין טען בתלונה כי בית המשפט "סיווג אותו" כ"אחד מאותם עורכי הדין עליו דיבר", בכך לטענתו ביזה אותו השופט, השפיל אותו ופגע בו.

הנציבות קבעה כי התלונה מוצדקת. סוגיית "חוקיות הסכם שכר הטרחה לא עמד כלל לדיון במהלך הדיון ואף זכר אין לה בפרוטוקול הדיון או בסיכומי הצדדים".

הנציבות הוסיפה, כי ראוי היה לאפשר לעורך הדין "להגיב להתרשמות בית המשפט לפיה ההסכם נשוא הדיון הינו בלתי חוקי בטרם החליט להעביר את ההסכם ללשכת עורכי הדין". כמו-כן, נקבע כי "כל קורא סביר של ההחלטה מסיק כי קיים קשר בין הדברים הכלליים שנאמרו על עורכי דין ובין המקרה אליו נוגעת ההחלטה".

"ביקורת, ככל שהיא רלוונטית למשפט ומחוייבת בנסיבות העניין, חייבת לבוא לאחר שמיעת מי שעלול להיפגע וצריכה להיות מאופקת ומרוסנת, שהרי מדובר בדברים כתובים אשר מרגע שניתן להם פומבי, פגיעתם קשה. החלטת הנציבות חזרה על הכלל הבסיסי הידוע, בדבר מתן זכות למי שעומד להיפגע, להשמיע את דבריו טרם מתן ההחלטה", נכתב בהחלטת הנציבות.