איך מספרים סיפורי אגדות בעידן המודרני?

"הסיפור המושלם"

כתב אלדד אילני ואייר יניב שמעוני, הוא סיפור מקסים על נסיך ונסיכה, שהכירו, התאהבו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל יותר משהסיפור מספר על נסיכה בעלת אף נשרי והנסיך הבולגרי שאוהב אותה, הוא מספר עלינו: איך אנחנו קוראים, ובעצם גם מספרים, סיפור של אגדה היום. מאחורי השורות ובתוכן הוא גם מספר כמה דברים על היחסים בינינו לבין ילדינו, ונדמה לי שבלי ממש להתכוון עולה ממנו תמונה לא מחמיאה.

אז איך אנחנו קוראים סיפור של אגדה? גם באירוניה וגם בחדווה, גם במודעות גדולה אבל עדיין בהשתוקקות, ממש כמו פעם. כולנו אומנם יודעים איך כל זה ייגמר - טוב, אלא מה - אבל אנחנו, הורים וילדים, עדיין שמחים לשמוע סיפור שמרכיביו פשוטים ותמימים. סיפור מושלם, כמו שאילני קורא לו, שנחתם בנשיקה, ולא ממשיך אל מעבר לה. נישואים, כביסות, ילדים צורחים, וכל הבלגן הזה שמקלקל את כל האגדות.

אבל גם מי שרוצה לספר - ולהאזין - לסיפור מושלם לא יכול לעשות את זה היום ממש כמו פעם, בתמימות נטולת כל אירוניה. לכן המספר מקפיד על טון מלא הומור, ומוסיף לאגדה גם סיפור מסגרת, הכולל אבא שבא מוקדם מהעבודה, ולרגל המאורע מפנק את הבן שלו בבלינצ'ס, קולה וסיפור. סיפור המסגרת הזה תורם דיאלוגים חינניים ומשעשעים בין הבן לאב, אך גם מעורר כמה מחשבות נוגות על היחסים ביניהם, שאינם שונים אולי ממה שקורה היום בהרבה משפחות.

יובל רוצה סיפור. הוא דורש, בלי בבקשה, בלי אני רוצה, "ומפני שזה היה יום הפינוק שלו, בכלל לא אמרתי לו שזה לא מנומס לדבר ככה לאבא". רק שאיכשהו נדמה לי שגם אתמול היה יום של פינוק, יום רגיל של פינוק, בדיוק כמו שלשום, אבל למה לקלקל אגדה יפה?

הנסיכה האבירה: שגרתי ולא מפתיע

גם קורנליה פונקה, סופרת הילדים והנוער הגרמנייה, מנסה למצוא דרך אחרת לספר סיפור אגדה, אלא שהפתרון שלה קצת שגרתי יותר. פונקה כבר צריכה להיות מוכרת בישראל, בזכות שניים מספרי הנוער שלה שתורגמו לעברית בסדרת מרגנית (הוצאת כנרת זמורה ביתן): הראשון הוא "מלך הגנבים", שבו הצליחה להחיות את סמטאות ונציה, בעזרת חבורה של ילדים עזובים (לבני 12-9); השני הוא "לב של דיו", שהעיבוד הקולנועי שלו עלה כאן באחרונה, והוא מסוג הסרטים שבשום אופן לא מצליח להועיל למקור הספרותי, ובעצם הוא רק מזיק לו ומרחיק ממנו קהל קוראים שהיה יכול ליהנות ממנו עד מאד (לבני 10 ועד בכלל).

"הנסיכה האבירה", גם הוא בהוצאת כנרת, הוא ספר הילדים הראשון של פונקה שמתורגם לעברית (מגרמנית: יונתן ניראד). האיורים של קרסטין מייר יפים ומשעשעים, הנסיכה לא מגונדרת ולא זוהרת, היא אפילו לא בלונדינית, והגרעין הפמיניסטי המתבקש כמעט עדיין לא מאוס ובהחלט לא מיותר - בכל זאת, הקידמה, והשוויון, עוד לא ממש כאן.

ולמרות כל אלה, הסיפור על הנסיכה שמסרבת להינשא לאביר שיביס את כל שאר הבנים, ומוכיחה שמי שרוצה בהחלט יכולה להיות יותר טובה מכל אחד מהם, לא ממש מספק ואפילו קצת מאכזב. אולי כי הוא צפוי מדי ומתבקש מדי, ובעלת דמיון כמו פונקה כבר הדגימה שהיא יודעת להשתולל ולהפתיע קצת יותר.
"הנסיכה האבירה" מאת קורנליה פונקה. איורים: קרסטין מייר. תרגום מגרמנית: יונתן ניראד; הוצאת כנרת זמורה ביתן.