זיכרון השואה של מחר

עיצוב הזיכרון הוא נושא הסרט "זיטרה", סרטו התיעודי החדש של יהודה ג'אד נאמן, שישודר היום בערוץ 1 ובערוץ 23. והזיכרון כבד במיוחד; הוא מלווה בתחושות של כעס, של אשמה וגם של בלבול, שסרטו של נאמן מיטיב לייצגן.

הסרטים העלילתיים והתיעודיים שהופקו עד כה ועוסקים בשואה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלה שעוסקים במה שקרה אז, שמבקשים לספר את הסיפור; ואלה שמבקשים לעסוק בזיכרון של מה שקרה אז, ביכולת ובקושי להכיל את הזיכרון הזה ולייצג אותו באמצעים אמנותיים.

מאז "לילה וערפל", סרטו התיעודי הקצר של הבמאי הצרפתי אלן רנה מ-1955, ועד לאחרון הסרטים העלילתיים או התיעודיים שעוסקים בשואה, הקבוצה השנייה היא זו שכוללת את הסרטים הטובים, ההגונים והמעניינים יותר ("שואה" של קלוד לנצמן הוא כמובן היצירה הבולטת המייצגת את הנטייה הזאת בשיח הקולנועי של זיכרון השואה). סרטו של נאמן - שבעוד שבוע יוענק לו פרס ישראל בתחום הקולנוע - נמנה עם הקבוצה הזאת.

דור שלישי ורביעי

הסרט נודד לגרמניה. שתי קבוצות של תלמידים - האחת ממגמת המוזיקה ומגמת התיאטרון של תיכון א' לאמנויות בתל אביב, והאחרת מהקונסרבטוריון שווארין - מעלות שם הצגה ושמה "זיטרה", המתבססת על זיכרונותיה של מאנקה אלטר, ניצולה מגטו טרזין. בטרזין ריכזו הגרמנים אמנים יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה. אחד מהם היה המחזאי, המלחין והבמאי הצ'כי קארל שוונק, שהעלה בגטו מופעים קברטיים, והוא אחד מגיבוריו המרכזיים של המחזה "זיטרה" (שפירושו "מחר"), שכתבה וביימה אליענה שכטר. הצעירים המשתתפים בהצגה מדברים ושרים כל אחד בשפתו: הישראלים בעברית והגרמנים בגרמנית.

ייחודו של הסרט שיצר נאמן נובע מכך שהוא אינו רק תיעוד של ההצגה (אף שיש בו קטעים רבים המתעדים אותה, ובשיאו המרגש אנו צופים במאנקה אלטר הנושאת דברים ואף שרה את שיר הנושא של ההצגה לפני הקהל שצפה בה עתה); הסרט משתמש במחזה ובהצגתו כבסיס לשיטוט בתוך מהלכי הזיכרון והתודעה ההיסטורית שעיצבו אותם.

כוחו נובע מכך שנוסף על אלטר המקסימה, שמתראיינת לאורכו, ולנאמן שעוקב אחר המתרחש, "זיטרה" עוסק באנשים צעירים - כבר דור שלישי או אולי אף רביעי ליהודים וגרמנים שחיו בזמן השואה; ובמשך כל הסרט אנו חשים את הראשוניות המאפיינת את תגובתם למעמסת הזיכרון שהוטלה עליהם. בין שזה תלמיד תיכון גרמני, האומר שהוא מרגיש אשמה אך אינו יודע למה, ובין שזו צעירה ישראלית המדברת על הצורך לזכור כדי למנוע שדבר מהסוג הזה יקרה שוב.

אפילו הבוסריות האמנותית של חלק מהמופיעים בסרט פועלת לטובתו; היא מקנה לו אותנטיות רגשית רעננה, המתעמתת לאורך הסרט כולו במבטו המנוסה של הבמאי. אחרי הכל, ה"זיטרה", כלומר המחר, שייך להם, והם שיישאו אליו את הזיכרון המתועד והמונצח, המתעצב והמשתנה מול עינינו.

מוזיקה מטרזין ומברודוויי

על בסיס ההצגה יצר נאמן סרט פרוץ: הוא נכנס אל תוך היצירה התיאטרלית ויוצא ממנה, מתעד את המתרחש על הבמה בזמן החזרות וההצגה ועובר ממנה לרחובות ברלין, מתמקד בעבר שמסופר בהצגה ונוטש אותו לטובת איזשהו זמן רחב ומעורפל יותר.

ערבוב הזמנים בא לידי ביטוי בין השאר באופן שבו נאמן משלב בסרט קטעים מוסיקליים שחיברו מלחינים יהודים שנשלחו לטרזין ומשם לאושוויץ וגם קטעים מוסיקליים שאינם שייכים לאותו רגע היסטורי דווקא; ביניהם, כאלה שהלחינו קורט וייל - סמלו של הקברט הגרמני מלפני המלחמה, שהיגר לארצות הברית - ורוג'ר ווטרס. לרגעים איננו יודעים מה משתייך להצגה עצמה ומה הסרט מוסיף לה. למשל, הסצינה שבה צעיר גרמני מבצע אריה מתוך "חליל הקסם" מאת מוצרט, וסצינה שבה מפקד המחנה, שמגלם ישראלי הלבוש במדים נאציים, מבצע את "I Feel Pretty", שירה של מריה מתוך "סיפור הפרברים" של לנארד ברנשטיין וסטיבן סונדהיים, שחובר כעשור אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

מסעו של נאמן בתוך הזיכרון מורכב מאסוציאציות; לא כולן בהירות ולא כולן פועלות, אבל הן יוצרות את תחושת התלישות שעוטפת את הניסיון המתקיים בהצגה ובסרט לעגן את העבר, להכיר אותו ולהשלים עמו.

יותר מכל נוכחת בסרט תחושה של היעדרות: זו היעדרותו של העבר עצמו (נאמן, בצדק, נמנע בשימוש בדוקומנטים ובקטעי ארכיון מתקופת השואה); זו היעדרותם של האמנים היהודים שהושמדו, אך יצירתם שרדה; וזו גם היעדרותו של הווה אחר מזה שמוצג בסרט, הניזון אף הוא מזיכרון השואה.

אחת הסצינות בסרט מתעדת שיחה בין הצעירים הנוגעת בשאלות של היסטוריה, האשמה שאצורה בה והלקח שנלמד ממנה. השיחה נמנעת מכל התייחסות לעובדה שזיכרון השואה הוא גורם כה דומיננטי בנרטיב של הסכסוך הניטש במזרח התיכון. בין שהשיחה לא עסקה בשאלה הזאת ובין שנגעה בה, נאמן בחר להימנע מהכללתו של הדיון בסרט, וזו היעדרות טעונה. היא הפצע הפעור בתוך הסרט הזה, האומר שכל ניסיון להתמודד עם זיכרון השואה הוא גם שיעור באי-היכולת להתמודד עם זיכרון השואה.