לא שילם מזונות ו"חטף" צו עיכוב יציאה

יניב קרני תבע את גרושתו לילאנה קרני בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות בסכום של 15,000 שקל לאחר שחידשה צו עיכוב יציאה מהארץ והוא ביטל חופשה לחו"ל ונגרם לו נזק ממוני ועוגמת נפש.

מכתב התביעה עלה שבתאריך 6.3.07 קנה התובע שני כרטיסי טיסה לתאילנד עבורו ועבור רעייתו שם תכננו לבלות ירח דבש. לדבריו, קיבל התחייבות בכתב מהנתבעת שתבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוציאה נגדו בטרם הנסיעה. "הנתבעת שבה ונקטה בהליכים, יום לאחר שחתמה שמותר לי לצאת מהארץ וחידשה את צו העיכוב היציאה. אם היא לא הייתה מתחייבת לבטל את ההליכים לא הייתי רוכש את כרטיסים ומזמין מלונות וטיסות פנימיות". לדבריו, לאחר שהגיע לנמל התעופה הוברר לו שהנתבעת חידשה את צו העיכוב ועל-מנת לבטלו נאלץ לשכור שירותי עורך דין ולהתייצב בבית המשפט. "שילמתי קנסות בגין ביטול הטיול ושכר טירחת עו"ד והנתבעת רצתה להציק לי".

בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע היה מודע לצו העיכוב, שהוצא לאחר שלא שילם מזונות והיא פנתה להוצאה לפועל. "בתחילת חודש מרס 2007, פנה אלי התובע והודיע שהוא רוצה לצאת מהארץ למספר ימים על-מנת ללמוד מכונה חדשה מטעם העבודה ובעקבות בקשה זו, אמרתי לו שקודם כל יסדיר את חובו כלפי ואבטל את ההליכים נגדו. היות וביום: 06.03.2007 שילם התובע את חובו, הסכמתי לבטל את ההליכים כולל צו העיכוב". לדבריה, לאחר מספר ימים נודע לה שהתובע שיקר לה והתכוון לעזוב את הארץ ביחד עם אשתו והפסיק לעבוד. "על-מנת להבטיח את מזונותיי הגשתי בקשה לעכב יציאתו מהארץ או שימציא ערבויות להסדרת תשלום המזונות".

השופט גדעון ברק דחה את התביעה ללא חיוב בהוצאות. לדבריו, התובע לא הוכיח ששילם קנסות עבור ביטול הטיסה וגם לא הוכיח ששילם שכר טירחת עורך דין עבור ביצוע הליכים בהוצאה לפועל. "צו העיכוב ניתן על-פי נימוקים שהעלתה הנתבעת בפני הרשם ואם הרשם החליט להיענות לבקשה, אות וסימן הוא שהוא שקל את נימוקי הבקשה והגיע להחלטה שיש ליתן צו עיכוב. ההחלטה למתן הצו היא סעד משפטי ולכן, אין בית משפט זה - שאיננו יושב כערכאת ערעור על החלטות הרשם- יכול להחליט באשר לנימוקי הבקשה. הנתבעת סברה, שמטרת נסיעתו של התובע היא לצמיתות ולכן שאלה זו נשקלה על-ידי הרשם ואין לומר שהנתבעת הגישה בקשת סרק רק כדי להציק לתובע - כדבריו. היה זה שיקולו של הרשם אם להיעתר לבקשה - אם לאו".

השופט ברק הוסיף שהארוע התרחש בחודש מרס 2007 והתובע לא הסביר מדוע השהה את הגשת תביעתו במשך שנתיים.