לילי שוורץ השכירה לגילה וייס דירה ותבעה אותה בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים ונתבעה על ידה. מכתב התביעה עלה שבין הצדדים נחתם ביום: 12.2.07 חוזה במסגרתו השכירה שוורץ לוייס דירה בקריית יערים לתקופה של שלוש שנים בעלות של 900 דולר לחודש. מטרת השכירות הייתה שוייס תערוך שיפוצים בדירה, ותשכיר אותה לאחרים. ואכן, וייס ביצעה שיפוצים בדירה, הפכה אותה לשתי יחידות דיור נפרדות, והשכירה את הדירות לשוכרי משנה. דמי השכירות שגבתה משוכרי המשנה היו גבוהים מדמי השכירות ששילמה לשוורץ וההפרש בין שני הסכומים היווה את הרווח שלה.
לטענת וייס, היא זכאית לגבות משוורץ דמי תווך בגין כניסתם של דיירי משנה לדירות שהושכרו על ידה, ומשכך הפחיתה מדמי שכירות סך של 900 דולר. שוורץ ביקשה מבית המשפט לחייב את וייס להשיב לה סכום זה, ובתביעה שכנגד ביקשה וייס לחייב את שוורץ לשלם לה סכומים נוספים בגין דמי תיווך עבור דיירים שהתחלפו במרוצת הזמן.
שוורץ הוסיפה שעל וייס להשיב לה סכומים שקיזזה בגין תיקונים שונים במושכר, שביצעו בעלי מקצוע כשלא הייתה זכאית לכך. וייס השיבה שקיזזה עלות תיקוני נזקים שלא נבעו מרשלנותה ו/או מרשלנותם של שוכרי המשנה ודובר בתיקון נזקי רטיבות שנוצרה מפיצוץ בצינור ותיקון מערכת ביוב שנסתמה. לטענתה, ריח הביוב הבריח את שוכרי המשנה, ולאחר שנבצר ממנה להשכיר את הדירה נגרם לה נזק ממוני בשיעור של 600 דולר.
בפסק הדין קבע השופט אריה רומנוב, שאין לקבל את טענתה של וייס בעניין דמי התיווך. "גם אם בפועל היה ברור לשני הצדדים שהשוכרת לא תתגורר במושכר אלא תשכיר אותו לשוכרי משנה, אין השוכרת בבחינת מתווכת, שכן אין חולק על כך, שהקשרים המשפטיים הקיימים במקרה זה הם בין המשכירה לבין השוכרת, מצד אחד, ובין השוכרת לבין שוכרי המשנה, מצד שני. כידוע, תפקידו של מתווך הוא להפגיש בין צדדים, ולאחר שעשה כן הוא "יוצא מן התמונה", והמשך המגעים מתקיים בין הצדדים שהפגיש, וביניהם בלבד. והנה במקרה שבפנינו, אין חולק על כך, שבין שוכרי המשנה לבין המשכירה לא התקיים כל מגע ישיר קודם לכניסתם של שוכרי המשנה לדירות, ואין חולק על כך, שבין המשכירה לבין שוכרי המשנה אין כל קשר חוזי ישיר. יוצא, אפוא, שהשוכרת אינה בגדר מתווכת, אין היא זכאית לדמי תיווך, ועל כן עליה להשיב למשכירה את הסכום של 900 דולר אותו הפחיתה מתשלום דמי השכירות אותם שילמה למשכירה בתחילת תקופת השכירות".
השופט הוסיף שוייס הייתה רשאית לקזז את עלות התיקונים: "במקרה אחד מדובר בנזק שנבע מליקוי בניה שהיה קיים בדירה אחרת בבניין, ובמקרה האחר מדובר בנזק שנבע מליקוי שהיה קיים בתשתית של הדירה עצמה. יוצא, אם כן, שאין מדובר בנזק שנגרם בשל רשלנות השוכרת או רשלנות שוכרי המשנה, ואף לא בשל בלאי סביר. בנסיבות כאלה, הרי שבהתאם לסעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, החובה לשאת בעלות תיקון הנזקים מוטלת על המשכירה. השוכרת טוענת, ואני מחליט לקבל טענה זו, כי היא פנתה למשכירה ונתנה לה הזדמנות לתקן את הליקויים בעצמה, ואולם פנייה זו לא נענתה".
כן הסכים השופט כי לוייס נגרם נזק ממוני עד שתיקנה את בעיית הביוב, והדירה עמדה ריקה במשך למעלה מחודש. בסופו של דבר השופט חייב את וייס לשלם לשוורץ סכום של 300 דולר.
