בבית המשפט המחוזי בתל אביב התקיים (יום ג', 29.9.09) דיון בערעורו של ד"ר ג'קי סרוב, מנהל לשעבר בחדר המיון בבית חולים איכילוב בתל אביב, על עונשו. סרוב הורשע בלקיחת שוחד מראש ארגון הפשיעה אסי אבוטבול ונשלח ל -15 חודשי מאסר בפועל.

המדינה טענה כי העונש 15 חודשים אינו עונש קל, אך בנסיבות "הוא ראוי, מידתי ומשקף את חומרת העבירה ואת נסיבותיה. מדובר ברופא בכיר שלקח שוחד בשלוש הזדמנויות - פעמיים בהתאם להרגל שהרגיל את נותן השוחד". בא-כוח המדינה טען כי אין חולק על עברו המפואר ותרומתו, אך במקרה זה "הנסיבות האישיות נסוגות לאחור לעומת האינטרס הציבורי".

אין הלימה ואין מידתיות

מנגד, בא-כוחו עו"ד יהודה ויינשטיין טען כי בעונש "אין הלימה ואין מידתיות והוא נגזר לחומרא". לטענתו, למרות שהוא "ניצב על רגליו" כבר שנים לא מעטות בפני בתי משפט, לא ראה עונש כל כך "חסר מידתיות, נטול פרופורציות".

עוד טען כי מדובר במקרה חריג בו עומד מצד אחד אדם שלא נמצא מי שלא ידבר בשבחו, ומנגד אסי אבוטבול "ראש וראשון בפושעי ישראל". לפיכך אין זה "מקרה קלאסי של רופא המנצל את מצוקת החולה הנזקק נואשות לטיפולו וסיועו. זה מקרה הפוך. זה מקרה שבו החולה מנצל מצוקת הרופא ולכן כל אותם פסקי דין שעניינם שוחד ברפואה הציבורית אינם רלוונטיים כלל ועיקר למקרה זה". מדובר, לטענתו, במקרה שבו "מנצל החולה את מצוקת הרופא והחולה כאן הוא אסי אבוטבול".

על דברי השופטת, ששללה את טענת הפחד של סרוב כמניע להתנהלותו בפרשה, ציטט ויינשטיין מפסק הדין של השופטת ברכה אופיר תום בעניינו של אסי אבוטבול. היא ציינה כי העדים חששו לדבר "במספר לא קטן של ישיבות עדים עלו לדוכן העדים ומרגע זה כל שביקשו היה לסגת ממקום עמדתם". יש לטענתו להתחשב בעונש בפרסום הרב ובנזק שנגרם לסרוב ולמשפחתו את הפגיעה האישית הקשה בו ובמשפחתו, "את סילוקו מבית החולים שהיה כל עולמו ואת העובדה כי ב'עסקת השוחד' ניצב לא אחר מאשר אסי אבוטבול". הוא ביקש להטיל עליו עונש בעבודות לתועלת הציבור.

המאכלת בידי בית המשפט

סניגורו של סרוב, עו"ד תל צור הוסיף כי "המאכלת בידי בית המשפט. לא יכולתי שלא לבוא לבית המשפט לאחר תפילת נעילת יום כיפור ולא לומר משהו על המשמעויות הנלוות לגזר הדין על רופא שיש לו קריירה של 30 שנה. איזו תועלת נקבל שניתן לו גם קלון וגם מאסר וגם ניקח את מקור פרנסתו. הוא לא עובד כמעט שנה, הוא מושעה. הוא יושב בביתו".

השופטים דבורה ברלינר, תחיה שפירא וחאלד כבוב קבעו כי פסק דין "יינתן במועד שעליו יוודע לצדדים".