"המשכירה הסכימה שאשלם דמי שכירות על-פי יכולתי"

צביה כהן תבעה את טלי שינקאר בבית משפט לתביעות קטנות בראשון-לציון לאחר שהשכירה לה חנות ולא קיבלה הפרשי דמי שכירות בסך 8,400 שקל לתקופה 2.08 - 4.09.

הנתבעת לא חלקה על כך שלא שילמה את מלוא דמי השכירות כפי שנקבע בחוזה, אולם לטענתה, כהן הסכימה שתשלם "מה שהיא יכולה" וניפקה קבלות על התשלום, "בשים לב לכך שמדובר בעסק חדש ולא הייתה לי יכולת לעמוד בתשלום שכ"ד החוזי".

כהן הכחישה טענות אלה מכל וכל. לדבריה, אומנם הסכימה לקבל את מה ששילמה הנתבעת, אך לא ויתרה על זכויותיה לקבל את מלוא הסכום. "אם התשלום המוסכם היה גבוה עבור הנתבעת, לא ברור מדוע עשתה שימוש בתקופת האופציה והאריכה את השכירות".

השופטת יעל בלכר שמעה את עדויות הצדדים והעדיפה את גרסת כהן, "שמסתברת יותר בנסיבות העניין".

לדברי השופטת, אין חולק כי לפי החוזה, סוכם על דמי שכירות בסך 400 דולר לחודש. "התובעת שילמה סכומים שבין 1,000 שקל ל-1,400 שקל, במקום 1,600 שקל או 1,800 שקל, דמי השכירות המוסכמים (בהתאם לשער הדולר). לא סביר שהתובעת תסכים לקבל בכל חודש, סכום שמתאים לנתבעת. אין בכך שהתובעת הסכימה לקבל מה שהייתה נכונה הנתבעת לשלם, משום ויתור על היתרה. הנסיבות אינן מצביעות על ויתור על היתרה. הנתבעת איננה מכחישה כי קיבלה עוד טרם הגשת התביעה, מכתב דרישה לגבי יתרת דמי השכירות. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומה של ההסכמה הנטענת, בעל-פה, על תשלום לא-מוגדר, כפי יכולתה של הנתבעת, הסכמה שאינה עולה בקנה אחד עם הקבוע בחוזה שבכתב ועם חיי המסחר המקובלים".

בסופו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעת לשלם לכהן הפרש דמי שכירות בסך 8,400 שקל בצירוף החזר אגרה בסך 155 שקל והוצאות משפט בסך 400 שקל. "התשלום יבוצע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הסכומים ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27/4/09) ועד למועד התשלום המלא בפועל".