אחרי שהפרטנר שהזמנתי לסיקור המסעדה הקודמת הבריז לי, החלטתי שהפעם אני לוקחת איתי את אמא. אמהות לא מבריזות. הן גם באות מאזור השרון לאסוף אותי בג'יפ שלהן אל רחובות, שם שוכן בית הקפה המשפחתי 'מילשטיין' המתמחה בארוחות בוקר בכל שעות היום.
במילשטיין, מציעים מגוון רחב של ארוחות בוקר בהשראת מטבחים שונים מכל קצוות תבל. אומנם השעה הייתה כבר שתיים, אבל עם ארוחות מכל מקום בעולם, תמיד אפשר להזמין את זו שמגיעה ממקום שבו עכשיו עדיין בוקר.
כבר מפינת הרחוב בה חנינו זיהינו את המקום. המחשבה העיצובית ניכרת מן המרחק ומציפה את חלקת האלוהים הקטנה מן הרחוב הראשי בעזרת דשא ורהיטים בהירים שהשמש אוהבת לשטוף. עם הכניסה למקום מתגברת הרגשת הנינוחות שנובעת לא רק מטוב הטעם של חפצי הוינטג' והנונשלנטיות בהן הם מקשטים את המקום, אלא גם מקבלת הפנים החיננית של המלצריות בסינרי הבובה הפרחוניים, שמחליפים את סינר המלצר השחור, התקני והמדכא.
התיישבנו בחוץ, בשמש התיכף-חורפית ומיד ניגשנו לסקירה של התפריט כשרק אז נתגלה לעינינו שיא ההברקה העיצובית: התפריט מפרט בעבודת גרפיקה מקסימה, המסוגננת בשנות ה-50 הנאיביות, את כל מגוון ארוחות הבוקר ולצידן את המחירים הצנועים שלא מסגירים את התמורה שאתם הולכים לקבל. תמורה שהיא מספקת באופן משמעותי יותר מבתי קפה אחרים. המחירים גם מאפשרים ללכת על כל הקופה ולהגזים עם תוספות, כיאה לארוחת בוקר, או אפילו במידה והגעת עם מישהו, להתחלק בארוחה נוספת שפותרת את דילמת ה"בוקר מתוק" או "בוקר מלוח"?
אחרי טיול קצר בתפריט ומסע חיפוש עצמי מפרך בין תימן לבלקן, בין סקנדינביה ליוון, הגעתי ליעד הסופי ולהבנה - "בוקר ניו-יורק" (45 ש"ח). זוג ביצים עלומות על מצע לחם קסטן קלוי, רוטב הולנדייז, סלמון מעושן ותוספת תרד מאודה (5 ש"ח). המנה הייתה מדהימה ולא רק בגלל הביצים העלומות שפיצחו את המדע המדויק הזה. לחם הקסטן הקלוי הוא טעים כפי שהוא נשמע. זוג קסטניאטות עגולות ורכות שנקלו לכדי מעטה פריך שערב בצליליו לחך ולאוזן. דג הסלמון היה טרי ולא הצליח לשחות נגד זרם רוטב ההולנדייז הכבד שהציף אותו ("כבד" עם כל החיוביות שבדבר, גם מבחינה כמותית וגם מפני שאני אוהבת רטבים סמיכים). הגרסה הזו של רוטב הולנדייז היא בטוח הטובה ביותר שאכלתי וגורמת לשאר להחוויר. אבל באמת להחוויר - הרוטב הזה היה מלא חרדל דיז'ון זהוב והיה קרמי ומתוק ולא הרגיש סתם כמו מיונז מדולל ובהיר.
ממולי, אמא הזמינה את "בוקר צרפתי" (43 ש"ח) - זוג ביצים עלומות (הפורמט הביצתי הכי טוב לאכול בו ביצים) על קרואסון, חמאה ועירית. סיבה נוספת לקחת את אמא היא שאמא, באינסטינקט ציפורי, תמיד תשמח להאכיל את גוזליה, גם אם זה מהפה שלה. המנה שלה הייתה גם כן מעולה. אותן ביצים עשויות כהלכה על המאפה הצרפתי הקלאסי הזה. את שתי ארוחות הבוקר ליוו, מלבד מיץ תפוזים ואשכוליות טבעי והקפה (שתייה חמה וגם שתייה קרה - בכלל לא מובן מאליו), גם סלסילת לחמניות חמות ומתוקות (באמת מתוקות, צריך גם לראות אותן) בשלל צבעים, שנאפות במקום ושוב מזכירות עד כמה קשה לתרגל שליטה עצמית בפני עוד ועוד פחמימות בצקתיות.
זה קשה עוד יותר כשבארוחה כלולים גם סלט קצוץ, זיתים, חמאה, ריבה ביתית ועוד חמישה מטבלים לבחירה מתוך מאגר מרשים. כל אלה הרי נאכלים על לחם, מה שהביא לכיליון מוחלט של כל הלחמניות עוד לפני שהספקתי לנסות את כל השילובים האפשריים בין סלט הטונה, ממרח האבוקדו, הטחינה הביתית, טפנד הזיתים, גבינת השמנת (גבינת שמנת וריבה!), גבינת השמנת עם השום והשמיר וגבינת הריקוטה הממכרת עם עשבי התיבול. אגב, זה די מרשים, במילשטיין מתייחסים למטבלי הבוקר ברצינות של רוקחים.
סיימתי יפה מהצלחת (ומהצלחת של אמא), דיברנו על הבית שההורים שלי העמידו למכירה בכדי לעבור לחדש, קטן יותר, אחרי שכל הגוזלים עזבו את הקן והותירו את חדרי הבית ריקים. דיברנו על איך אבא שלי עומד בגבורה בפני קשיי הגמילה מניקוטין, במטרה לרצות את אמא שלי, שלא תקום ותארוז לשלב ג' בחייה בדירת רווקות תל אביבית ותשאיר אותו לבד בבית הגדול והריק. דיברנו על שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל מחדש. בדיוק כמו שאף פעם לא מאוחר מדי ביום בכדי לאכול ארוחת בוקר. גם אם היום התחיל על רגל שמאל, תמיד אפשר להגיע למילשטיין בצהריים, או אפילו בערב, להריץ לאחור ולעשות תיקון. גם אפשר פשוט לבוא כבר על הבוקר ולקבל ערובה להמשך יום מדושן ושמח.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
