מלחמה ושלום בסיטרה

זה קרה. חיכינו, המתנו, התפלאנו - ובסוף זה קרה. א' ואני רבנו. נכון, לכל זוג יש את הריב הראשון הקטן הזה, המעצבן. אבל שלנו לא היה קטן. אצלנו, כך מתברר - הכל בגדול. כשאוכלים זה בגדול, כשאוהבים זה בגדול, וכשרבים - זה בענק. הוא צעק, אני צעקתי, הוא התנצל, אני לא קיבלתי, הוא התחנף, אני שתקתי. ואז עבר יום ועוד אחד, והתגעגעתי אליו, למנ-מניאק. כשהוא הגיע אליי עם ורד בין השיניים, הודעתי לו שהוא לוקח אותי ל'סיטרה'. אם יש מקום להתפייס בו, אז זה רק ליד הים, בינות הגלים ולאור הנרות.

במתחם הסי אנד סאן, ממש יריקה מהגלים הרועשים, שוכן לו המקום האולטימטיבי להשכנת שלום. אי-אפשר לריב במקום כמו הסיטרה. חייבים להיות בהרמוניה, כזאת שמתאימה לעיצוב האלגנטי המוקפד, לשאנדלירים המהממים ולתפריט המגוון, כזה שמשאיר אחריו שובל של התלבטויות.

ארוחה כזאת של השלמה, דורשת שמפניה לפתיחה. שתי כוסות מפוארות של שמפניה צרפתית (ברוט דרפיה, 52 שקל לכוס) הוגשו לשולחן והושקו בחצי חיוך, חיוך של שניים שמתחילים להתרכך. כאן גיליתי לראשונה את ההבדל בין שמפניה לקאווה: השמפניה יבשה יותר ומחליקה בגרון בקלילות יתר. לו הייתה לי קיבולת אלכוהולית נורמאלית ולא כשל פעוט בן יומו, הייתי מנסה עוד יין מתפריט היינות העשיר של הסיטרה, אבל אל דאגה. א' הממזר דאג לזה במהלך הערב.

בעמוד הראשון בתפריט של סיטרה יש משפט מבריק: "הדרך הטובה ביותר להימנע מפיתויים היא להתמסר אליהם". עקב כך, לא הייתה ברירה אלא להזמין את הפוקאצ'ה בעשבי תיבול (38 שקל) העונה ללא צל של ספק להגדרה של פיתוי שחייבים להתמסר אליו. הפוקאצ'ה ענקית ולוהטת, והחמאה הרכה שליוותה אותה נמשחה עליה כהרף עין והפכה את העניין לעונג עילאי. כאן כבר התחלנו לגשש את הדרך חזרה. א' התקרב אליי, ממש קצת, ואני כאילו התקרבתי אל הפוקאצ'ה. היד שלו במקרה הייתה ליד החמאה, אז לא הייתה לי ברירה אלא לגעת בה, לגשש.

במנות הראשונות התפצלנו. אני בחרתי בקדירת שרימפס ברוטב גורגונזולה, שמנת, עירית ושקדים (58 שקל). מיותר לציין מה קרה במפגש המסחרר בין הפוקאצ'ה החמה לרוטב הגורגונזולה הסמיך שבו שחו להם שבעה שרימפסים מאושרים. אפילו א', שונא שרצים ובחורות שאוכלות אותן, טעם מהרוטב ואישר את מושלמותו. המנה הראשונה שלו הייתה סלט קיסר עם רצועות עוף, טורטיות ופרמזן (52 שקל). הקיסר היה ייחודי בכך שזכה לנגיעות של אנשובי אמיתי טחון ולא של ממרח אנשובי כמקובל, מה שהשתלט על המנה ונתן לה ייחוד משלה.

שבעי מנות ראשונות ושמפניה, עצרנו לבהות בגלים, אשר ניבטים מהמרפסת של המסעדה. כאן כבר נרשמה התקרבות דרמטית יותר, כשידו של א' הונחה על ידה של עבדתכם הנאמנה, רמז לכך שהפיוס הגדול עומד בפתח. מצחיק לחשוב שלפעמים ההבדל בין אויב לאוהב הוא כל כך דק ושברירי, כזה שרחש של גלים, שמפניה וורד אדום אחד יכול להפוך אותו על פיו. חבל שבינינו לבין שכנינו במזה"ת לא היה עובד ורד אדום ורחש גלים. אני שוקלת להציע למרכז פרס לשלום לנסות את הסטארט אפ הנ"ל.

בעיקריות כבר התלבטנו קשות. התפריט עשיר ומגוון, מלא בבשר, דגים ופירות ים, וכולם בווריאציות שונות עם טוויסטים מעניינים. א' בחר בפילה בקר על גראטן תפו"א, תרד חם, שאלוט ודמי גלאס עגל (156 שקל). אומנם הסטייק אינו גדול, אך כל טעימה ממנו הייתה הנאה עילאית. הגראטן ספג את מיצי הפילה והיה משובח במיוחד, ואילו בצלצל השאלוט שיחק איתנו מחבואים והתגלה רק בסוף. אפשר לנחש שגנבתי לא' חלק ניכר מהמנה, ולולא היינו בהליכי פיוס ייתכן שהיה שומר את הסטייק שלו לעצמו ושולח אותי אל עבר הגלים. לפעמים צריך לנצל את המומנטום. את הפילה ליווינו בכוס מרלו ירדן של יקבי רמה"ג (39 שקל), שליווה את הסטייק כאילו בעצם נולד לצידו.

המנה שלי הייתה פילה דניס בגריל עם תבשיל שעועית ירוקה ותפודים ננסיים (115 שקל). הדג היה מעולה ובשרני, ותפוחי האדמה הננסיים היו הפתעה מבורכת. כמובן שסימפטום הדשא של השכן עבד שעות נוספות ודאגתי לחפור בסטייק לא פחות מבמנה שלי, אבל בסופו של יום היו שתי הצלחות ריקות ומיותמות.

בשלב זה כבר נשבר הקרח כמעט לגמרי ועברתי לשבת לידו. הוא ליטף לי את השיער והחלטנו לא לריב יותר, לפחות לא עד השבוע הבא. בכל זאת, לא פשוט למצוא מסעדה להשלים בה כל פעם. אחר כך הגיע הקינוח. שלו - שלושה סורבטים (38 שקל), כשהמצטיין ביניהם היה המנגו, ושלי - טירמיסו ומוס קפוצ'ינו (38 שקל). חשבתי שמדובר בשני קינוחים, ושמחתי לגלות שמדובר באחד משולב, כזה שטעמי הגבינה והקפוצ'ינו משתלבים בו בהרמוניה נהדרת, שמתאימה בדיוק לסופה של ארוחת פיוס.

קצת התבאסנו שנגמר. עברו שלוש שעות של גישושים, אבל האם זה באמת מאחורינו? האם טעמו של פילה הבקר עשה את שלו? האם השמפניה הביאה מזור למריבה? האם רחש הגלים של המסעדה המהממת יגרום לנו לשים את הכל מאחורינו? התשובה הגיעה בדמות נשיקה אחת ארוכה, כזו שהזכירה לי למה מלכתחילה אנחנו כאן, ביחד.

"אז תגידי, אפשר לבוא לסיטרה לא רק כשרבים, גם סתם ככה"? שאל א' כשנכנסנו לאוטו, כאילו קרא את מחשבותיי."מה, רבנו"? שאלתי בתמיהה. "כל מה שאני זוכרת מהערב הזה זה שמפניה ופילה בקר משובח"...