הזדמנות היסטורית או התאבדות פוליטית

אתה מתעורר בבוקר, שוטף את הפנים, פותח את הדלת, מכניס את העיתון וקורא שתי כותרות: 'סולברג, לצד ראש השב"כ זיני והיועצת המשפטית לממשלה: "גם אם החשדות יאומתו, אין בכך כדי לגרוע מתקינות הבחירות ומתוצאותיהן."' ומנגד: "חמאס משקם את יכולות ייצור הנשק שלו." כל אחת מהידיעות הללו, בפני עצמה, מחייבת עיון מעמיק בהשלכותיה. שתיהן יחד מציירות תמונה מדאיגה של מדינה הנמצאת בצומת דרכים פוליטי וביטחוני.

אפשר להעריך שלא נלך לבחירות חוזרות בעקבות החשדות שהתעוררו. אי-אפשר לדעת אם חמאס יתקוף בעתיד הקרוב. אבל אפשר לדעת דבר אחד: שתי הסוגיות הללו ימשיכו להעסיק אותנו, והזמן אינו פועל בהכרח לטובת מי שמבקש להחליף את השלטון. במיוחד מטרידה אותי האפשרות של בחירות חוזרות. כל יום שעובר ללא מהלך משמעותי להקמת ממשלה חדשה מחליש את האופוזיציה, מאפשר לליכוד לשקם את מעמדו, ומרחיק אותנו מן המטרה המרכזית: סיום שלטונו של בנימין נתניהו. 67 מנדטים לאופוזיציה! מי יכול להבטיח שההזדמנות הזאת תחזור? זוהי הזדמנות פז למחוק הכול: הבטחות עבר, הצהרות, עלבונות, התחייבויות, חשבונות אישיים, ובעיקר את המחשבה שכל אחד ממנהיגי האופוזיציה הוא האדם היחיד המסוגל להציל את מדינת ישראל.

ליברמן, איזנקוט, גולן, בנט ולפיד, הגיע הזמן להבין: לא ניצחתם כדי להמשיך להתחרות זה בזה. ניצחתם כדי שתוכלו להחליף את השלטון. תלמדו מנתניהו כיצד הופכים הישג פוליטי לשלטון, כיצד מוותרים על עקרונות משניים כדי להשיג מטרה מרכזית, וכיצד מבינים שפוליטיקה היא גם אמנות האפשרי, ולא רק במה להצהרות חגיגיות. תהיו קצת ביבי. רק לתקופה קצרה ובנושאים המתאימים. אחרי שתוקם ממשלה תוכלו לחזור להתכתש, לריב, להתחרות ולשפוך זה את דמו הפוליטי של זה. אבל תחילה צריך להקים אותה, לקבוע עובדה בשטח. מה שיקרה ביום המחרת לא צריך לעניין אתכם בכלל — לא מה יגידו ולא מה יהיה. ומצידי, שכל מנהיגי הגוש המנצח יעטפו את ראשיהם בכאפיות. מה יקרה? השמיים ייפלו? מישהו יאבד את יהדותו? ציונותו תתאדה? קרה משהו שבישראל, למשל, חגגו את ההלוואין?

הרי אין מדובר בהצטרפות לחמאס, ואין מדובר בוויתור על ביטחון ישראל. מדובר בהכרה בעובדה פשוטה: אזרחי ישראל הערבים הם אזרחי המדינה, נציגיהם נבחרו לכנסת כדין, וקולותיהם אינם שווים פחות מקולותיהם של אזרחי ישראל היהודים. קודם תסלקו את השלטון. זו המטרה, ואין בלתה. ואחריה? אלוהים גדול. אין חובה שכל המפלגות הערביות ישבו בממשלה. אפשר לגבש הסכמות על תמיכה מבחוץ. אפשר לנהל משא-ומתן. אפשר לקבוע קווי יסוד משותפים, גם אם מוגבלים. אפשר גם לחרטש. אבל אי-אפשר להמשיך להתייחס לנציגיהם כאל מי שקולותיהם טובים להפלת ממשלה, אך אינם טובים להקמת ממשלה אחרת.

כמובן, 67 מנדטים אינם הופכים מעצמם לקואליציה. לשם כך דרושים הסכמים, פשרות ואמון. אלא שבדיוק לשם כך נבחרים מנהיגים: כדי להתמודד עם הקשיים, ולא כדי להשתמש בהם כתירוץ לחוסר מעש. הרי מה האלטרנטיבה? בחירות חדשות? זו תהיה התאבדות פוליטית מוחלטת. העם לא יצא בהמוניו להצביע, גם אם כל אחד יקבל שוחד בחירות. זכרו: כאשר יריבך הפסיד, כאשר נוצרה הזדמנות להחלפת שלטון, וכאשר הציבור העניק לכנסת הרכב המאפשר זאת, יציאה מחודשת למערכת בחירות אינה בהכרח ביטוי לעוצמה. היא עלולה להיות הודאה בחולשה, בפחד מקבלת אחריות ובחוסר יכולת להגיע להסכמות. כן, אתם מפחדים מהניצחון, וכך תפסידו גם את השלטון.

האם מישהו באמת מאמין שבמערכת הבחירות הבאה ייעלמו המחלוקות בין ליברמן לגולן? בין בנט ללפיד? בין מי שמוכנים להסתמך על המפלגות הערביות לבין מי שמסרבים לכך? האם בחירות נוספות יפתרו את המחלוקות, או רק יאפשרו לנתניהו להציג שוב את יריביו כחבורה שאינה מסוגלת להקים ממשלה? כפחדנים, מוגי לב? ככל שהזמן חולף ואין החלטה, אתם מפסידים תמיכה. בפוליטיקה, כמו בשדה הקרב, יש רגעים שבהם ההיסוס מסוכן יותר מן ההחלטה. אין פירוש הדבר שצריך לפעול בפזיזות. פירושו שצריך לזהות את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר, להבין שהוא מוגבל בזמן, ולפעול לפני שייסגר.

שימו לב, חמאס בעזה משקם את יכולות ייצור הנשק שלו. שלוש שנים לאחר שבעה באוקטובר, ולאחר כל ההבטחות, מתברר שהאיום טרם הוסר. תשתמשו במידע הזה לטובתכם. האם זה הזמן לעוד חודשים של קמפיינים? לעוד סקרים? לעוד מריבות על ראשות הממשלה, חלוקת תיקים ומיקומים ברשימות? או שמא זה בדיוק הזמן להקים ממשלה שתידרש מיד לביטחון, לכלכלה, לשיקום החברה וליחסיה של ישראל עם העולם?
הציבור לא בחר בנציגיו כדי שישובו אליו כעבור חודשים ספורים ויבקשו ממנו לנסות שוב, בתקווה שהפעם יידעו להסתדר ביניהם. הוא בחר בהם כדי שיקבלו החלטות. לכן הייתי מצפה שכבר היום בערב או מחר בבוקר יתכנסו כל מנהיגי המפלגות המתנגדות להמשך שלטון נתניהו. בלי מצלמות, בלי הודעות לתקשורת ובלי תנאים מוקדמים שנועדו להכשיל את עצם הפגישה. שיישבו בחדר אחד עד שיגבשו מסגרת מוסכמת להקמת ממשלה או לתמיכה בה. שיחליטו מה חיוני, על מה אפשר להתפשר, ומה באמת אינו ניתן לגישור. ואם מישהו מהם מסרב, שיתייצב מול הציבור ויסביר מדוע.

67 מנדטים הם הזדמנות, לא הבטחה לעתיד. אפשר להפוך אותם לממשלה חדשה. אפשר גם לבזבז אותם, להותיר את נתניהו בשלטון, ולספר לציבור בעוד ארבע שנים מדוע לא הייתה ברירה. אינני יודע אם כל מנהיגי האופוזיציה מסוגלים להתגבר על האגו, על הפחד ועל החשבונות האישיים שלהם. אבל אני יודע דבר אחד: אם לא ינסו עכשיו, ברצינות ובכל הכוח, הם עלולים להיזכר לא כמי שניצחו בבחירות, אלא כמי שניצחו וסירבו לקבל את הניצחון — כך שבמקום "צדק, צדק תרדוף", אנחנו עלולים לקבל את סיסמתה האמיתית של האופוזיציה: "פחד, פחד תרדוף". ואולי הגיע הזמן לומר להם את הדבר הפשוט ביותר: ניצחתם בבחירות. עכשיו תוכיחו שאתם מסוגלים גם להתאחד ולמשול.