כבר בשיחה הראשונה איתו היה ברור שלא מדובר בטאלנט, בסלבריטאי או ב"איש טלוויזיה", אלא פשוט בדוד ויצטום, תושב מבשרת ציון שעובד ברוממה ושמחזיק בסלולרי שמספרו אקראי לגמרי, והוא נטול מקבצים רצופים של אותה הספרה. "אני רוצה לראיין אותך כבר הרבה זמן", אמרתי בהודעה שהשארתי לו בתא הקולי, "ועכשיו, אחרי שזכית בפרס סוקולוב לעיתונות, נמצאה השעה". כבר השארתי הודעות דומות לאנשי טלוויזיה אחרים, ולרוב לא זכיתי בשום תגובה. יש משהו מן החור השחור בתא הקולי של האנשים האלה. לא כך במקרה של ויצטום. הוא חזר אלי כעבור עשר דקות והסביר שלא היה זמין כי התראיין לרדיו הגרמני. מיד קבענו יום ושעה, מבלי שאף יחצן, דובר או נודניק אחר התערב בענייננו.
