אימא ADAMA

מוזר. כבר קרוב לשנתיים שאני חורש את הצפון וסועד במסעדות בגרגרנות ראויה לציון, אך אפילו פעם אחת לא צירפתי למשימת הסיקור הקדושה את האדם הכי קדוש שאני מכיר - את אמא. תירוצים תמיד יש: זו מסעדה רחוקה מדי, זה בכלל בר ואמא לא שותה אלכוהול, זו מסעדה משמינה בטירוף ואמא בכלל בשומרי משקל ועוד ועוד. הפעם החלטתי שהגיע הזמן לזמן איכות של דב ואימו.

התזמון היה מוצלח - אמא קיבלה את מקום הכבוד בשומרי משקל לאחר שהשילה קרוב ל-20 ק"ג ממשקלה, אני השלתי את הקילוגרם ה-30 ממשקלי והמסעדה נראתה מעניינת מתמיד. 'ADAMA' ממוקמת בזכרון יעקב, היא מתהדרת בעיצוב מדליק במיוחד, המנות כולן קלאסיות עם טוויסט מרענן והניגודים בה מדגישים את הטוב משני העולמות. אך אתחיל בהתנצלות - סליחה, אמא, שאף פעם לא לקחתי אותך איתי לאף מסעדה.

אוקי, אז במה אתחיל? אולי במה שאנחנו התחלנו. אכלנו ארוחה עסקית שכוללת שתייה, ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית, ובתוספת של 15 שקל מקבלים אפילו קינוח. הראשונות שנחתו על שולחננו אחר כבוד היו קרפצ'יו פילה בקר עם שמן זית, פלפל גרוס, מלח ים, פרמזן, בלסמי מצומצם ועלים, שהגיע בליווי לחם מחמצת שאור שמבחינתי היווה מנה בפני עצמו. קרפצ'יו מהטריים והטעימים שיצא לי לדגום במסעותיי, כשהפעם אפילו טעמתי אותו לבד כי אמא הוציאה צו הרחקה לכל בשר שמגיע לצלחתה פחות מוול דאן. הפסד שלה נטו.

אמא הסתכלה בי בגועל עת העלמתי את הפרוסות הדקיקות והמושלמות ובחרה להתייחד מצדה עם חציל קלוי שהגיע בליווי טריו עדשים וירקות קלויים ברוטב טחינה אורגנית. טעמתי מהמנה כזית ואז כזית יותר גדול ואז כקלמנטינה בינונית. אפשר לכתוב שהיא עמדה בכבוד ליד הקרפצ'יו, ואני בכלל שונא עדשים. החציל היה חרוך כיאות על אש הגריל, שלושת סוגי העדשים הוכנו כהלכה, הטחינה עזת הטעם לא השתלטה על המנה ולצד כל זה על הצלחת השחורה המלבנית נחו לפתות וארטישוקים ירושלמים קלויים שהפכו את כל העסק למוצלח בקצה הגבוה של סקאלת המוצלחות.

מאחר שאני קצת גרגרן (בדרך כלל אני הרבה גרגרן, ליד אמא אני מתנהג כמו ג'נטלמן), הזמנתי עוד ראשונה אחת קטנה - סביצ'ה מוסר, אבוקדו, עגבניות לחות ועירית, מנה שהגיעה על לבנה שחורה ומרובת בליטות ושקעים. השילוב של העירית והאבוקדו הירוקים על הרקע השחור עם הניקוד האדמדם של העגבניות, הבהיר ממבט ראשון שיש פה מנה קטלנית ביותר (אם אתם רואים את שילוב הצבעים הזה בטבע, רוב הסיכויים שהולכים להכיש לכם את הצורה). באמת שניסיתי לאכול את המנה באיטיות האפשרית, אבל לעזאזל עם הטעמים החזקים שלה שנשכו אותי בלשון וגרמו לי להעלים אותה לפני שהספקתי להגיד: "אמא את חייבת לטעום את הדבר המדהים הזה!".

אחרי שסיימנו את הראשונות ניגשה אלינו דגנית, בעלת הבית ושאלה איך היה. "בן זונה, פשוט בן זונה", עניתי. אמא העירה לי שזה לא מנומס להגיד בן זונה ושאני אנקה את הפה עם המפית ולא עם היד ושאני אנסה להראות יותר מכובד כשאני מגיע לסקר מסעדה ונו, אם היה לי מקום הייתי ממשיך, אבל המשכנו לעיקריות וזה בטוח יותר מעניין.

אמא שיחקה אותה עם מנת אוסובוקו שוק טלה בדבש, הל וקברנה על מצע חיטה (96 שקל) ואני הצטנעתי עם כבדים צרובים עטופים בקרמל ברוטב אגסים ויין אדום על פירה מנטה (58 שקל). שתי המנות הפגינו פשטות עיצובית והיו נטולות פינפונים וקישוטים מיותרים. השוק נחה על החיטה והכבדים נחו על הפירה. אבל אז, עם הביס הראשון התגלו הקישוטים האמיתיים בטעם, במרקם. מה זה קישוטים? זיקוקים! שכבות-שכבות של טעמים עדינים התגלו בכבדים, שכבה אחרי שכבה של בשר רך ומתקתק הוסרה מן העצם החלקה במנת האוסובוקו, ואיך אמרה אמא: "לא ידעתי שחיטה יכולה להיות כל כך טעימה, בחמין זה אף פעם לא יוצא כל כך טעים...".

לצורך ניגוב הרטבים מן הצלחות ששוב הפגינו מקוריות מקסימה (חרס כבד בצבעים חזקים של שחור וחום) הזמנו עוד מן הלחם והשמנ"ב (שמן זית ובלסמי), ותוך דקות מספר לא נותר סביב השולחן דבר זולת אמא, בן וזוג צלחות ריקות.

בשלב הזה נכנסנו אל תוך חלל המסעדה וראינו את הנוף המקסים של גינת התבלינים המרשימה ממנה קוטפים את עשבי התיבול לכל המנות. הבטנו במראה העצומה שתלויה על קירות האבן הגסים (במקור המקום שימש כרפת, ממנה נשאר רק קיר אחד ובעלי הבית הקימו את המבנה מחדש תוך כדי שימוש באבנים המקוריות). התפעמנו מהשנדלירים העתיקים ומהמנורות המקוריות ובקשר לחדרי הנוחיות, נו, בואו וראו בעצמכם.

ואז הגיעו הקינוחים. קרם ברולה לא פחות ממושלם לאמא ופנקוטה לואיזה ולימון עם רפרפת קמפרי לדב. הקרם הגיע עם שכבה דקיקה (ולא פחות חשוב מזה - אחידה) של סוכר שרוף והתגלה כקרם שמסוגל להחליק את העובדה שאף פעם לא לקחתי את אמא למסעדה עד היום (תודה לך, אודי. תודה). הפנקוטה הפגינה יציבות ג'לטינית, עקצוצים לימוניים ושכבת הרפרפת העדינה העניקה את הטוויסט המפתיע של קמפרי.

חשבנו על אספרסו לסיום הארוחה, אבל לא רצינו לוותר על הטעמים המושלמים שעוד התערסלו לנו בחלל הפה וחוץ מזה, ארוחה כזאת שולחת אותך ישר למיטה ולחלומות מתוקים.

אז נסענו חזרה הביתה ואמא אמרה שהיא סולחת על שנתיים של הזנחה ושהיא תסלח לי אפילו יותר אם בקרוב אזמין אותה שוב. מתברר שהדב לא נפל רחוק מהעץ.