יש חיים אחרי גיא פינס

רן דנקר מדבר מניו-יורק על הבדידות והאלמוניות בתפוח הגדול, אסתי גינצבורג מדגמנת ציונות בים המלח אבל המבט העמום שלה אומר שהיא לא בדיוק מבינה מה רוצים ממנה, ביקור מאחורי הקלעים של "האח הגדול", כולל סיור בהדרכת אסי עזר ושלושה מנחים שרוצים לתת לנו תחושה של הוליווד לעניים. זוהי התמצית של "וואי בערב", הבעיטה הקטנה של יס בישבן הרגיש של הוט בעידן בו גיא פינס הוא זיכרון רחוק.

אין שום חדשות ב"וואי בערב", אלא אם אתם ממש רוצים לדעת מה יונית לוי עושה אחרי שהיא מסיימת לקריין את החדשות (כותבת תסריט, אם פספסתם). המגישים אומנם התערבבו: אילנה ברקוביץ שודרגה מתפקיד גורו האופנה של "וואי בעשר" לתפקיד המגישה הראשית, יעל גולדמן-פפר בתפקיד הסייד קיקית החיננית וזוהר ישראל, אקס פינס, מפציע כעוד אקססורי מיותר לברקוביץ, שניצבת במרכז.

חוץ מהקטנות האלה, הכל כרגיל - גיא פינס גרסת וואי גרסת ברקוביץ בואכה נקסט. כתבות צבע בנות דקה או שתיים מציגות בפנינו שלל מידע לא חשוב על ידועני ארצנו. חצי שעה של ניקוי ראש, בלי מחשבות קיומיות עמוקות, הכל צבעוני וססגוני וזוהר, בכאילו, לא על אמת, בכל זאת, מדובר בישראל.

מהותו של ערוץ "נקסט" החדש של יס זהה למהותה של תוכנית הבידור החדשותית שנבחרה לפתוח את הערב הראשון לשידורי הערוץ. ממש כמו בהוט, שם עלו על הנוסחה כבר לפני שנה, החליטו ביס לערבב לנו קוקטייל בערב צבעוני אבל נטול עומק - מעין תיבה של חטאים, מתוקים יותר ומתוקים פחות, שיגרמו לנו לעזוב לרגע את התחקירים של ערוץ 10, את המתח בווילה של ערוץ 20 ואפילו את התחזית עם דני רופ.

זהו ערוץ שמעניק לנו את האופציה להישאב לכלום הגדול של טלוויזיית הסיליקון. מ"מלרוז פלייס" הקיטשית אך הממכרת ל"סקינס" המצויינת אבל השמורה לאניני טעם, ועד "וואי בערב" שממנה התחלנו את מסענו ב"נקסט", זוהי טלוויזיה שלא צריך לחשוב איתה או עליה, לא ממש כדאי להתרגש ממנה והיא פתוחה ונגישה לכולם - מעקרת הבית הנואשת שמחכה לחצי שעה של שקט מהילדים ועד לסטודנטית שגדלה על "מלרוז פלייס" מפעם ורוצה לראות מה חדש בבניין. טלוויזיה של המכנה המשותף הפשוט ביותר ולא בטוח שזה כל-כך נורא.