שבוע סוף החדש: לא מקרה אבוד

הרב מוטי אלון יכול לנשום לרווחה. את מקומו בראש רשימת האנשים שאין להתקנא בהם, תפס צוות הכותבים של "שבוע סוף החדש". הבוקר הם יפתחו את דפי העיתון, ישוטטו ברחבי הרשת ויאזינו לנהג המונית שלהם. לכל אחד מהם תהיה דעה מאוד מגובשת בשאלה האם התוכנית שלהם מצחיקה, משקפת ובועטת מספיק. ככה זה כאן, אנחנו מתייחסים ברצינות תהומית לתוכניות המערכונים שלנו שעסוקות בחיקויים מוגזמים של אלה שמנהלים את חיינו. לגבי האחרונים אנחנו הרבה יותר סלחנים וחוזרים מדי שנתיים שלוש לתחזק את מעמדם ברייטינג.

במסגרת מצב הרוח הלאומי הנע תדירות בין המאניה לדיפרסיה ובין הניצחון לחדלון, כל שורת מחץ וחיקוי עוברים תחת מיקרוסקופ קפדני, שבודק האם סופק היצר לסאטירה חברתית נוקבת שתקרע את מסיכת הצביעות מעל פרצופי הפוליטיקאים שלנו, תספק חומר מרענן למחשבה על אורחות חיינו וגם תהיה מספיק קליטה כדי שנוכל לחזור על שורות נבחרות למחרת בעבודה. רוב הזמן, רוב התוכניות לא מספקות את הסחורה הזאת. וכן, גם התוכנית ההיא, שהשוואות אליה בוודאי ייעשו ללא הרף, לא עומדת ברף הגבוה הזה רוב הזמן. ולמען האמת, התקופה האחרונה לא מספקת יותר מדי חומרים ללגלג על הפוליטיקאים שלנו שהתעטפו כולם בשנה האחרונה בשתיקה מוזרה. כשמה שעומד על סדר היום הציבורי היא השאלה איזה קבר ייכלל בתוכנית המורשת של נתניהו, מאוד קשה להיות כועס או בועט.

אחרי שהורדנו את הסוגיה הזאת מהפרק, נשאר להעביר את "שבוע סוף החדש" תחת המסננת של הצחיק אותי או לא הצחיק אותי. הרוב, למען האמת, לא הצחיק. ולא בגלל שלא ניסו. בשלב המאוד מוקדם של הגלגול הנכון של מה שאמור להיות ספינת הדגל של רשת, אפשר לומר שהתבשיל שהוקדח לא אחיד ברמתו. לבודקות הביטחוניות של נתב"ג יש פוטנציאל לא קטן להפיץ קאץ' פרייזס של "עזבי, עזוב" ולשמש אכסניה הולמת למפורסמים בתפקידי האורח. מערכון "חדשות היום" שבו כולם מדברים ביבית נתניהוית שוטפת היה לא פחות ממבריק, והצליח גם לסיים יפה עם השרה-אלרט. לקחת את "הכל דבש" ולהדביק אותה לקמפיין ההסברה ההזוי (שהוא המערכון הקורע ביותר שאפשר לראות היום בטלוויזיה) היה רעיון מוצלח, אבל הביצוע פרוע במובן הלא טוב של המילה. לא צריך לאלץ את יוסי מרשק לחבוט ברועי בן נתן כדי להעביר את המסר. היה מצחיק גם בלעדי זה.

ומה עם השאר? מיה דגן ושי אביבי צריכים קצת להירגע כשהם מקריאים את החדשות. חבל שבהפקה התקמצנו על תמונה קטנה בצד שמאל שתלווה את הטקסטים. מערכון החוטפים של החמאס ניסה להביא קצת סאטירה חברתית, אבל בעיקר הזכיר שגם בישראל זה כבר לא תקין פוליטית למרוח משחת נעליים על פרצופו של לבן כדי להפוך אותו לשחור.

על תואר הכי מיותר והכי דוחה מתחרים מערכון המטונפים שרואים את עצמם בטלוויזיה ומערכון הפיליפינית וראובן. כן, תוכניות הריאליטי משקפות לצופים המסוממים את עצמם שלא מסוגלים לזהות את בבואתם במסך. כן, אנחנו מתייחסים באופן דוחה ומגעיל למהגרי עבודה. אבל, כפי שכבר זעק סרט צרפתי ישן אחד "איפה העדינות לעזאזל?".

אך אם להיתלות בלארי דיוויד המיזנטרופ, having said that, בסך-הכל, תוכנית מערכונים.