הלילה, הערב הנוצץ של פרסי האוסקר, ישודר בערוץ Yes1 הסרט "מטען הכאב", המתמודד אף הוא ב-9 קטגוריות. כשמו כן הוא מטען (בכל זאת, יחידה לסילוק פצצות הפועלת בעירק) אבל גם כאב, והרבה. כאב של אובדן, של ריחוק מכל מה שאמריקני, ובעצם אולי לא. הסרט גדוש במטענים עודפים של פטריוטיות אמריקנית, שהופכת אותו לעוד סרט אמריקני קלאסי.
קשה לפקפק בהשקעה שנעשתה בהכנת הסרט, שעליה שקדו מיטב יוצרי הפעלולים. אך עדיין זה לא הופך אותו לשיחת היום, אלא לעוד אחד מתענוגיו החולפים של העולם הזה. תענוג לצפות? בהחלט, אבל כשיוצאים מאולם הקולנוע אין כל כך על מה לדבר. אין בסרט פילוסופיות עמוקות, משפטי מחץ, שינוי עולמי או כל דבר אחר שיתן לו ערך מוסף.
כן יש בו רגש, יופי, חוויה צלילית הנותנת תחושה כאילו הכל קורה ממש לידך, רגעים רבים של ציניות ושל צחוק ובצופה ניטעת אמפתיה כלפי הדמויות בסרט.
קשה להתעלם מן המסר הבכלל לא סמוי שיש בסרט להצדקת נוכחותה של ארה"ב בעירק. החיילים הנאמנים, שפה ושם פורקים את עולו של המוסר, ממלאים את חובתם הלאומית למולדת. ובמוקד הסרט כוכב שהוא מאצ'ו, חברה'מן, מלא שאר-רוח של קרב, דבק במשימה וציני להחריד, שמגלם את מושא השאיפות של כל אימא אמריקנית. בסרטי המלחמה האמריקנים, כמו שרק אצלם יכול להיות, יש המון עטיפה עם מעט מאוד תוכן. גם "מטען הכאב" אינו נופל מההגדרה שגורמת לכל פטריוט לרייר מול המסך עד לכדי זרא.
ישראלי שיצפה בסרט, כדאי לו לשקוע וליהנות פרופר מהעלילה, בלי לחשוב יותר מדי. הנאה צרופה מובטחת, אבל כזו שלא נותנת שום מטען לחיים שאחרי הסרט.
