הפסיכולוג פריד שאחדה שהואשם במעשים מגונים בילד בן תשע שבו טיפל, זוכה בבית המשפט העליון בערעור שהגיש. הזיכוי ניתן מחמת הספק. שאחדה יוצג ע"י עו"ד אביגדור פלדמן.
שחאדה עבד כמנהל השירות הפסיכולוגי במועצה מקומית. הוא שימש כפסיכולוג בבית הספר שבו למד המתלונן אשר בעת העבירות היה כבן תשע. העבירות נמשכו ע"פ כתב האישום במשך כשנה. המתלונן הוא בן למשפחה מרובת ילדים מחתך סוציו-אקונומי נמוך, שגדל בתנאים קשים.
בכתב האישום מיוחסים למערער מספר מעשים מגונים, בהם: הוא "הושיב את המתלונן על ברכיו, הצמיד את איבר מינו לישבנו של המתלונן, תחב את ידו לתחתוני המתלונן, אחז באיבר מינו של המתלונן, ושם את ידו על ישבנו של המתלונן. כן השכיב המערער את המתלונן כשבטנו על הרצפה ונשכב מעליו, כשאיבר מינו צמוד לישבנו של המתלונן... במהלך המקרים אמר המערער למתלונן כי הוא אוהב אותו ומתגעגע אליו".
המערער כפר בעבירות המיוחסות לו ובעונש שניתן לו בבית המשפט קמא. המדינה שיוצגה ע"י עו"ד ענת חולתא מערערת מצידה על קלות גזר הדין שכן הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי בגין כל העבירות המיוחסות לו ונגזרו עליו שנת מאסר אחת בפועל, ו-18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, אם יעבור המערער עבירת מין מהמנויות בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין.
המערער פריד שאחדה הודה במשטרה כי נתן למתלונן לשבת על בירכו וכי התכופף אליו בעודו על הברכיים "קיבלתי איזה קריזה כזאת ואמרתי לו סליחה ולא הייתי צריך לעשות את זה". המערער טוען באמצעות עורך דינו כי "הוא רגיל לחשוב בערבית (שפת אמו) ובאנגלית (שפת לימודיו), ועל-רקע זה אין לפרש כמפלילות את אמרותיו השונות, שנאמרו בעברית, בלהט החקירה במשטרה ובנסותו להתמודד - ללא הכנה וללא הדרכת עורך דין - עם ההאשמות הקשות שהוטחו בו".
בהכרעה הקודמת בבית המשפט המחוזי בחיפה הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ע"י כבוד השופטת חורוביץ והשופט
אילן שיף. השופטת הורוביץ ציינה כי "גם אם המתלונן היה תלמיד בעייתי, לא ממושמע, בעל ציונים נמוכים, בעל רמת משכל נמוכה, מאחר לבית הספר, ממציא תירוצים ושנוא על מוריו - אין בכל אלו כדי לפגוע כמלוא הנימה, בעדותו של המתלונן לגבי מעשי הנאשם". השופטת קבעה שעדותם של המתלונן, וחוקר הילדים אמינה.
לעומת זאת, השופט עמית בבית המשפט המחוזי החליט כי לא הורם נטל הראיה לאשמת המערער, שכן קיים "ספק סביר" וכי "עדותו של המתלונן איננה יכולה לשמש כשלעצמה בסיס להרשעתו של המערער". כמו-כן הוא התייחס לעובדה שהעדות נגבתה ללא שהודיעו למערער על זכותו להיוועץ בעו"ד, וכי הודאתו אינה מצביעה על אופי של מעשים מגונים.
ההחלטה בעליון התייחסה לקושי שנוצר מתוקף השוני בגישותיהם של שופטי בית המשפט המחוזי, אך לבסוף נקבע ע"י השופטים
חנן מלצר ו
יוסף אלון, ובניגוד לדעתה של השופטת
אילה פרוקצ'יה, כי בנסיבות אלה יש לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו, מחמת הספק. כאשר במקביל יש לשקול מחדש את המשך העסקתו בשירות הציבורי על-ידי המופקדים על כך.