"יש לך מאהב? - לא אעזוב; אתדרדר לסמים? - אעזוב"

גבר פנה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן וביקש לבטל הסכם, שהוכתר במילים "הסכם לחיים משותפים ויחסי ממון", שנחתם ביום 3.10.00 בינו לבין הנתבעת שהייתה ידועה בציבור שלו, ולזוג ילד משותף בן 13.

בסעיף 3 להסכם נקבע שלנתבעת דירה הרשומה על-שמה ומוסכם שתישאר בבעלותה הייחודית אף אם משולמות הלוואות/משכנתאות בגינה, ולתובע אין ולא תהיה כל זכות בה. בסעיף 5 נקבע מנגנון לפינוי התובע לאלתר מן הדירה, הסומך על שיקול דעתה של הנתבעת לגבי שימוש הנתבע בסמים, אלכוהול והימורים. הצדדים חיו יחד לאחר אישור ההסכם עד לפרידתם במאי 2008 והתביעה לביטול ההסכם הוגשה ביום 12.11.08. במסגרת התביעה התקיימו שני דיונים במהלך שנת 2009.

שילם חשבונות רבים

התובע טען שהכיר את הנתבעת בשנת 1996, כשהיה עצמאי ובעל ממון בעוד שהנתבעת השתכרה משכורת זעומה מעבודתה כאחות. לדבריו, רכש את הדירה, אלא שהנתבעת, בהיותה אם חד-הורית הזכאית למענק ממשלתי בסך 80,000 שקל, נרשמה כבעלת הדירה והמשכנתה, כשברור לצדדים שהדירה שייכת לו. לטענתו, שילם כספים נוספים: דמי תיווך וריהוט הדירה ואת תשלומי המשכנתה שילם דרך חשבון הנתבעת באמצעות העברות כספים במזומן לחשבונה.

התובע הוסיף שעבר משבר נפשי בשנת 1999 והחל לצרוך סמים, והנתבעת ניסתה לסייע לו להיגמל ללא הצלחה. "פניתי להליך גמילה במכון ולאחר חודש ביקשתי לשוב לחיים משותפים עם הנתבעת ובננו המשותף. כאן הנתבעת ניצלה את מצבי הנפשי, לאחר שנגמלתי מסמים, בהיותו תלוי בה, והתנתה את החזרה לחיים משותפים בחתימה על ההסכם". לדבריו, הנתבעת ניצלה את מצוקתו, הטעתה אותו וגרמה לו לחתום על הסכם מקפח כאשר הוא אינו מיוצג ומאמין כי ב"כ הנתבעת מייצג גם אותו. התובע טען לעושק טעות והטעיה, וביקש לקבוע שההסכם בטל מעיקרו, והנתבעת תחויב בהשבת כספים שהעביר לה במשך שנות חייהם המשותפים. כמו-כן, שיינתן פסק דין הצהרתי לפיו הדירה בבעלותו או בבעלות משותפת של הצדדים ולחילופין, לחייב הנתבעת להשיב לו כספי המשכנתה ששולמו כל השנים.

התלונן לאחר 8 שנים

הנתבעת השיבה שמדובר בתביעת סרק, ועילות העושק וההטעיה שבחוק החוזים נטענו בשפה רפה ובלא תימוכין מספקים. לדבריה, התובע נהג בשיהוי ניכר, שכן מאז אישור ההסכם בשנת 2000 ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-8 שנים, בהן לא טען דבר נגד ההסכם שנמצא בדירה והוא יודע ומכיר את תוכנו.

הנתבעת הודתה שהתנתה המשך חיים משותפים עם התובע בעריכת הסכם שיגן עליה ועל בנם המשותף מפני ההתנהלות הקלוקלת של התובע שנהג להמר, לשתות אלכוהול ולצרוך סמים, והתובע הסכים לכך. כמו-כן שהתובע לא צירף מסמך התומך בטענתו שנשא במלוא תשלומי המשכנתה, והוכח כי קיימת משכנתה בגובה של כ-120,000 שקל והלוואה נוספת בגובה 18,000 שקל.

נורמלי שאימא תגן על ילדיה מפני אב מכור לסמים

השופטת עליסה מילר דחתה את התביעה. "התובע ידע שקיימות בהסכם הוראות המסדירות ענייני רכוש בין הצדדים, כפי שידע על רישום הדירה על שם הנתבעת משום שביקש ליהנות מההטבה שהנתבעת הייתה זכאית לה בלקיחת משכנתא. התובע קבל את טיוטת ההסכם ואף ערך בו שינויים. הוא הסכים כי מאחר שהוא מכור, משתמש בסמים, מהמר כבד שותה אלכוהול בגין שלושת אלה תוכל הנתבעת לפנותו מהדירה אולם לפי בקשתו נרשמה תוספת שאם לנתבעת יהיה מאהב לא תוכל לפנותו. התובע לא ייחס חשיבות להוראות הרכושיות בהסכם, לטענתו, משום שכה רצה לשוב לחיים משותפים עם הנתבעת וילדם המשותף".

לדברי השופטת מילר, התובע לקח על עצמו סיכון במודע, אשר התממש עם פרידתם של הצדדים. "יש לציין שהצדדים אכן חיו חיים משותפים יחד לאחר חתימת ההסכם במשך 8 שנים. כלומר, כנות הנתבעת בחתימתה על ההסכם לצורך חזרה לחיים משותפים, עולה מן העובדות בצורה ברורה. כך, התובע טעה לכל היותר, בהערכת הסיכונים והסיכויים שבבסיס ההסכמות בינו לבין הנתבעת. טעות בהערכת סיכון באה בגדרי טעות בכדאיות ה'עסקה' אשר אינה מהווה טעות לצורך החלת סעיף 14 וסעיף 15 לחוק החוזים".

השופטת מילר הוסיפה כי לא הוכח שהתובע נעשק וכי לאור התמכרותו לסמים, והעובדה שנגמל וביקש לחזור לחיים משותפים עם הנתבעת, היה מוכן לעשות רבות. "אך בכך אין כדי לעמוד בתנאי סעיף 18 ולהפוך התובע להיות בבחינת מי שנעשק. למעלה מכך, לא מצאתי פסול בדרך בה פעלה הנתבעת, נוכח התנהלות התובע והדרך בה בחר לחיות את חייו, שכן הסכנה ודאבון הלב ששימוש בסמים של אב משפחה יכולים להביא למשפחה כולה הם אינם עניין לזלזל בו. אין הדבר מגיע כדי ניצול 'מצוקת המתקשר', לטעמי. כפי הנראה, תנאי החוזה, שלטענת התובע גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל ואיני סבורה שכך המה, נבעו ממצב דברים לא פשוט בו נמצאה הנתבעת, אשר הסכימה לחזור לחיים משותפים עם בן זוגה ואבי בנה, לאחר שזה התמכר לסמים, על כל המשמעויות הנלוות להתמכרות כזו. מצב זה הביא אותה לבקש לעגן בהסכם מגבלות שונות וגבולות ברורים ובעזרתם להגן, עד כמה שניתן, על עצמה ועל בנם של הצדדים והתובע הסכים לכך".

עוד הדגישה השופטת מילר כי כל אדם סביר היה מבקש להגן על עצמו ועל ילדו מפני בן זוג ואב מכור לסמים, ובנסיבות העניין, אין מקום לטעון לניצול, בייחוד כאשר הצדדים המשיכו לחיות יחד לאחר אישור ההסכם עוד שנים לא מעטות. דבר המאשש את ההבחנה, שההסכם נעשה מתוך רצון כן להמשיך בחיים המשותפים ולא למען זכייה מן ההפקר בדירה. "רק לאחר שהתובע חזר להשתמש בסמים, הפעילה הנתבעת את הסעיף הרלוונטי בהסכם וביקשה את התפנותו מהדירה ורק לאחר זאת, הוגשה התביעה שבפני". התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך 7,500 שקל.