קטינים בני 8 ו-6 הגישו באמצעות אמם תביעה למזונות, דמי טיפול ומדור נגד אביהם, בן זוגה לשעבר (ידוע בציבור) של האם לבית משפט לענייני משפחה ברמת-גן. מכתב התביעה עלה כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים ידידותית ולא מחייבת במהלכה הרתה האישה והצדדים נפרדו. בדיקת רקמות שבוצעה לאחר הלידה הראתה כי הנתבע הוא אבי הקטין, ובעקבות זאת החליטו הצדדים לחיות ביחד וכעבור זמן נולדה הקטינה. בהיות הקטינה כבת שנה וחודשיים, נפרדו האם והנתבע סופית. אם הקטינים והנתבע חיו כידועים בציבור במשך 3.5 שנים. ביום 23.5.06 חתמו על הסכם בו נקבעו הסדרי ראייה בין הקטינים לאב ונקבעו מזונות בסך 1,600 שקל לשני הקטינים התובעים.
בכתב התביעה נטען כי אמם נכנעה לתכתיביו של הנתבע וחתמה על הסכם מזונות הנמוך מצורכיהם. כמו-כן שנטל גידולם נפל על כתפי האם בלבד. הנתבע לא עמד בהסדרי הראייה וכמעט שלא התראה עימם עד להחלטת בית המשפט ביוני 2008. כיום הוא מתראה איתם אחת לשבועיים בלבד, לפיכך זכאית האם לדמי טיפול בסך 800 שקל לחודש. עוד נאמר כי האם והקטינים מתגוררים בדירה צנועה בשכירות של 2,700 שקל לחודש וצורכיהם מסתכמים בסך של 5,368 שקל. כמו-כן שהאם סובלת מבעיות ראייה וכמעט שאינה עובדת, למעט עבודות מזדמנות במשק בית ומשתכרת כ-500 שקל לחודש.
האב חי חיי מותרות בכתב התביעה נאמר גם כי הקטינים סובלים מבעיות בנשימה עם אשפוזים בבתי חולים, והקטין סובל מבעיות לימודיות קשות, נזקק לאבחונים ולטיפול פסיכולוגי שעלותו 300 שקל בשבוע. כמו-כן שהנתבע הינו ספר-צמרת, בעל כושר השתכרות גבוה, משתכר סך 15,000 שקל לחודש, חי חיים ראוותניעם, נוהג ברכב מפואר ומתגורר באזור יוקרתי.
הנתבע סתר עצמו בעניין השתכרותו וניסה להראות כי הכנסתו נמוכה מהכנסתו האמיתית. המסמכים שצירף סתרו את עדותו ולא היו נהירים לבית המשפט. לדבריו, האם חתמה על ההסכם ביודעה את יכולת ההשתכרות הנמוכה שלו ומצבו הכלכלי הקשה והעובדה שצבר חובות. כמו-כן שסגר את המספרה והחל לעסוק בשיפוצים והכנסתו לשנת 2009 היא 4,827 שקל לחודש, ויש לו יתרת חובה בבנק. כמו-כן שלאחרונה נישא ונולד לו ילד נוסף. "לאם פוטנציאל השתכרות, שכן היא ספרית בהכשרתה, עבדה ועובדת במספרות". לדבריו, האם לא פירטה ולא הגישה מסמכים התומכים בהצהרתה לפיה היא עובדת במשק בית ומרוויחה 500 שקל ויש לקבוע ששכרה החודשי הינו מעבר למוצהר. לטענתו, סכומי המזונות שפירטה האם מוגזמים והומצאו לצורך התביעה.
"מהימנות שני ההורים מוטלת בספק" השופטת
עליסה מילר קבעה בפסק הדין כי הקטינים לא היו צד להסכם, ומשכך ההסכם אינו מחייב אותם והם רשאים להגיש תביעת מזונות עצמאית. השופטת מילר הדגישה כי הדין האישי החל על הצדדים הינו הדין העברי, והכלל היסודי בדין העברי ביחס לגיל הקטינים (8 ו-6) הינו שהחובה לזון את הקטין כדי צורכיו ההכרחיים חלה על האב בלבד, כחובה אבסולוטית מדין תורה ועד גיל 15 מתקנות חכמים, וצרכים הכרחיים הוגדרו בפסיקה והם כוללים: מזון, ביגוד, הנעלה ומדור.
השופטת לא שוכנעה כי השתכרות האם והאב נמוכה כפי שניסו להציג, וכי השתכרותם האמיתית - הגבוהה יותר - טושטשה. לדבריה, לא סביר שאדם המשתכר 4,800 שקל לחודש, הוצאותיו על טלפון נייד יהיו 1,000 שקל והתשלומים החודשיים להחזר חובות יהיו גבוהים. "כאשר מהימנות שני ההורים מוטלת בספק, יש לקבוע המזונות על-פי צרכי הקטינים", אמרה.
לטענת השופטת מילר, בהיעדר אסמכתות לביסוס צרכי הקטינים, יש להכריע בנושא על-פי אומדן, בהתאם להלכה הפסוקה, הקובעת כי בית המשפט בתוך עמו יושב וקובע צרכים אלו על-פי אומדנו. "בנסיבות בהן גרסת ההורים לגבי הכנסותיהם אינה משקפת את המציאות ובמקרה בו לא הוצגו אסמכתאות מספיקות לגבי ההוצאות ושוכנעתי כי רמת החיים הייתה נמוכה, אני קובעת כי הצרכים המינימאליים עבור שני הקטינים הם 2,200 שקל ולכך יש להוסיף הוצאה עבור מדור, אני מעריכה את צרכי התובעים בסך 3,000 שקל לחודש".
השופטת מילר הוסיפה כי מדובר בילדים בני 6 ו-8, אשר אינם תינוקות ואין סיבה לחייב את האב בדמי טיפול. בפסק הדין ציינה השופטת כי שוכנעה שהבן בן ה-8 סובל מבעיות ונזקק לטיפולים פסיכולוגיים וקבעה שהצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על-ידי ביטוח בריאות ממלכתי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
