מאמר זה נכתב בטרם שמיעת נאום נציג הממשלה בטכס יום הזיכרון בבית הקברות, החלקה הצבאית בפרדס חנה, אולם לאחר שמיעת עשרות נאומי שלום נלהבים מפי נציגי ממשלות ימין ושמאל כאחד - בשנים עברו, כאילו התחרו זה בזה בחיקוי
שמעון פרס וחלומו, לשם קבלת פרס "מס שפתיים".
משום מה, ערב יום העצמאות ובמעמד הורים שכולים, נאלצים רבבות בני ישראל לשמוע שינון של דברי הבל מפי אלה שלא רק מוטל ספק באמיתות נאומיהם מבחינת האמונה בצדקת הדרך, אלא גם מוטל ספק כבד בדבר יכולותיהם למימוש מושא נאומיהם ורצונם הכן לחתור אל יעד הזוי ושגוי זה, שכן מדינת ישראל בלית ברירה אך לא מתוך התנצלות - חותרת באון לקראת המלחמה הבאה, וטוב שכך.
יום השואה מהדהד ברקע, ומזכיר לכולם, יותר מיום הזיכרון, מדוע אין שחר לשלום עם כנופיות טרור ועם מדינות רודניות, ומדוע ה"שלום" ייכון רק בתנאי שמדינת ישראל תשמור על עליונות צבאית.
אם חלילה תמעד במשימתה זו ותתפרק מנכסיה אלה - אחת דינה: שואה.
לפיכך, עיקר ומרכז כל נאום-אמת אינו שלום.
השלום הינו במקרה הטוב אשליה מתוקה כמו מזרח תיכון חדש ואולי געגועים לשאח הפרסי שיחליף את שלטונו ההזוי של
אחמדינג'אד, ובמקרה הרע הטעייה מכוונת, המונעת משיקולים זרים, ויצירת אווירה אופורית הפוגעת ביעדיה העיקריים של מדינת ישראל.
למרבה השמחה, אין עם מי לעשות שלום, כי כנופיות הטרור סביב מנועות אפילו מהצהרות שלום, דבר שמסכל שוב ושוב כל ניסיון ישראלי או בינלאומי ליצור מגעי שלום, ומעמיד מיד את המדינאים הישראלים על קרקע המציאות.
דרך הכי ארוכה - הלך
אהוד ברק, ונכזבה דרכו מול ה"לא" של ערפאת.
דרכים עקלקלות וסמויות - הולכים רבים, ונכשלים בהן.
זהו כורח המצב ומציאות חיים של מדינה, המאוימת בהשמדתה - איום בפרהסיא, והחייבת להישען על חרבה לא רק כדי להרתיע, אלא גם כדי לממש את ההרתעה הלכה למעשה נגד מנהיגי טרור כסילים, החולמים אף הם חלומות שווא והוזים ניצחון.
אין בתבל עוד מדינה כזו, ואין בתבל מדינה יותר טובה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
