ח"כים: "חוק לרון" - גם לנכי צה"ל

מאבק הנכים בשנת 2002 הוביל לחקיקת חוק לרון, ולפיו, גם נכה אשר מנסה לצאת לשוק העבודה, לא ילך על חבל דק ולא יפול אל פי תהום כלכלית אם נסיונו זה לא יצלח. לפי 'חוק לרון', נכה רשאי, במשך 3 שנים, לנסות ולצאת לשוק העבודה "באופן בטוח" מבלי לאבד את קצבת הנכות שלו: לדוגמא: בעוד שבעבר נכה של ביטוח לאומי חשש לצאת לעבודה, מה שהיה גורם לו לאבד את גמלת הנכות, ואם חלילה היה מפוטר (וזה ידוע כי במצבי משבר כלכלי בשוק הנכים והמבוגרים הם הראשונים להפלט משוק העבודה), היה עליו לעבור את כל תהליך קבלת הגמלה ובחינת נכותו מחדש. זאת ועוד: אם נכה השתכר מעל ל 1800 שקלים לחודש, הוא היה מאבד את גמלתו. מנגנון התגמול הסוציאלי לנכי הביטוח הלאומי, טרם היחקק חוק לרון, דמה לקרש הצלה שאדם הולך עימו כל עוד הוא נע במישור בטוח, אך משהוא נדרש לחצות נהר גועש, הוא נדרש לוותר על קרש הצלה זה, דווקא כאשר הוא הכי נזקק לו: המוסד לביטוח לאומי העמיד את הנכים בפני הצורך לבחור בין תלות מוחלטת, או חציית הנהר הגועש של שוק התעסוקה בכוחות עצמם, בלא רשת ביטחון תחתיהם;

חוק לרון תיקן את המעוות במובן זה שנכה אשר הצליח להגדיל את הכנסתו מהשתכרות, לא איבד את גמלת הנכות, ונכה אשר החליט לצלוח את שוק העבודה (שהוא אכזרי ממילא, ואכזרי שבעתיים לנכים), עושה זאת מעתה בידיעה שאם יכשל בכך, תמיד יש לו לאן לחזור. השורה התחתונה לנכי הביטוח הלאומי היא שכדאי להם לנסות ולצלוח את שוק העבודה: שום רע לא יאונה להם, והגדלת ההכנסה משתלמת: היא לא תוביל לאיבוד הקצבה. חוק לרון מאפשר לנכה הביטוח הלאומי להגדיל באופן מדורג את הכנסתו, והמוסד לביטוח לאומי מאפשר לו "לפרוש כנפיים" ו"להסתדר בלעדיו" אך ורק כאשר הכנסתו גדילה מספיק; התוצאה בפועל היא שבעוד שבעבר, נכי המוסד לביטוח לאומי חששו אף לצאת לעבודה, כיום, עקב המעבר מ"קצבאות נכות" ל"קצבאות עידוד" יותר ויותר נכים מעזים לנסות מזלם בשוק העבודה, חלקם אף מצליחים בכך, מה שמוביל לתיקון ה'קלקול' הקודם, ולפיו סיוע סוציאלי מהמדינה נועד לסייע לאדם לצאת בבטחה ובהדרגה ממצבו, אך לא 'מנציח' את מצבו הנחות, כפי שאירע בעבר.

מאבק הנכים בשנת 2002 הוביל לחקיקת חוק לרון, ולפיו, גם נכה אשר מנסה לצאת לשוק העבודה, לא ילך על חבל דק ולא יפול אל פי תהום כלכלית אם נסיונו זה לא יצלח. לפי 'חוק לרון', נכה רשאי, במשך 3 שנים, לנסות ולצאת לשוק העבודה "באופן בטוח" מבלי לאבד את קצבת הנכות שלו: לדוגמא: בעוד שבעבר נכה של ביטוח לאומי חשש לצאת לעבודה, מה שהיה גורם לו לאבד את גמלת הנכות, ואם חלילה היה מפוטר (וזה ידוע כי במצבי משבר כלכלי בשוק הנכים והמבוגרים הם הראשונים להפלט משוק העבודה), היה עליו לעבור את כל תהליך קבלת הגמלה ובחינת נכותו מחדש. זאת ועוד: אם נכה השתכר מעל ל 1800 שקלים לחודש, הוא היה מאבד את גמלתו. מנגנון התגמול הסוציאלי לנכי הביטוח הלאומי, טרם היחקק חוק לרון, דמה לקרש הצלה שאדם הולך עימו כל עוד הוא נע במישור בטוח, אך משהוא נדרש לחצות נהר גועש, הוא נדרש לוותר על קרש הצלה זה, דווקא כאשר הוא הכי נזקק לו: המוסד לביטוח לאומי העמיד את הנכים בפני הצורך לבחור בין תלות מוחלטת, או חציית הנהר הגועש של שוק התעסוקה בכוחות עצמם, בלא רשת ביטחון תחתיהם;

חוק לרון תיקן את המעוות במובן זה שנכה אשר הצליח להגדיל את הכנסתו מהשתכרות, לא איבד את גמלת הנכות, ונכה אשר החליט לצלוח את שוק העבודה (שהוא אכזרי ממילא, ואכזרי שבעתיים לנכים), עושה זאת מעתה בידיעה שאם יכשל בכך, תמיד יש לו לאן לחזור. השורה התחתונה לנכי הביטוח הלאומי היא שכדאי להם לנסות ולצלוח את שוק העבודה: שום רע לא יאונה להם, והגדלת ההכנסה משתלמת: היא לא תוביל לאיבוד הקצבה. חוק לרון מאפשר לנכה הביטוח הלאומי להגדיל באופן מדורג את הכנסתו, והמוסד לביטוח לאומי מאפשר לו "לפרוש כנפיים" ו"להסתדר בלעדיו" אך ורק כאשר הכנסתו גדילה מספיק; התוצאה בפועל היא שבעוד שבעבר, נכי המוסד לביטוח לאומי חששו אף לצאת לעבודה, כיום, עקב המעבר מ"קצבאות נכות" ל"קצבאות עידוד" יותר ויותר נכים מעזים לנסות מזלם בשוק העבודה, חלקם אף מצליחים בכך, מה שמוביל לתיקון ה'קלקול' הקודם, ולפיו סיוע סוציאלי מהמדינה נועד לסייע לאדם לצאת בבטחה ובהדרגה ממצבו, אך לא 'מנציח' את מצבו הנחות, כפי שאירע בעבר.

היות ותכליתו של תגמול מחוסר פרנסה הינו לסייע לנכה מחוסר פרנסה להתקיים, מקום בו לאותו נכה הכנסות ממקור אחר, לרבות מגמלת ביטוח לאומי, מנכסים שברשותו וכדומה, הכנסותיו ממקור אחר מנוכות מתגמול ה"נצרך" אשר תכליתו, כאמור, לסייע למי שאין לו כל מקור מחיה אחר. כאמור, אם אותו נצרך מוצא מקור פרנסה, נשללת ממנו הגמלה, מה שגורם לנכי צה"ל הנצרכים להעדיף את החיק החמים של גמלת הבטחת הכנסה על פני חשיפות לרוח הפרצים של התמודדות בשוק התעסוקה החופשי. על-רקע זה באה הצעת החוק של חברי הכנסת ישראל חסון, משה (מוץ) מטלון, צחי הנגבי, יריב לוין, משה גפני, דב חנין, אלי אפללו, עמיר פרץ, אורי אורבך, עתניאל שנלר, ועוד, לאפשר לנכי צה"ל להשתכר בלא חשש:

• הצעת החוק מתייחסת לקושי העצום של נכי צה"ל, אשר שילמו בגופם ובנפשם למען בטחון המדינה וקיומה, לקיים את עצמם ביום-יום, לחיות בכבוד ולהתמודד כראוי עם נכותם. יוזמי הצעת החוק סבורים, כי על המדינה מוטלת החובה לגלות אחריות, לדאוג ולעודד את הנכים לצאת ולפרנס את בני משפחתם ואף להרחיב את יכולתם שלהם לטפל בבריאותם ולפעול לרווחתם. בנוסף, סבורים יוזמי הצעת החוק, כי מרכיב חשוב בשיקום הנכה הינו היציאה לעבודה והתחושה המלווה אותו בקימה בבוקר עם מטרה, הן מבחינת ההיבט וההשלכות החברתיים והן מבחינת ההיבט וההשלכות הכלכליים. עבור הנכה, הקושי בתפקוד יום-יומי הינו רב, וכך גם לצערנו השגת מקום עבודה, שכן הנכים עדיין מהווים מגזר המופלה לרעה בשוק העבודה.
  
  מטרת הצעת החוק היא לעודד את הנכה לצאת לעבודה ובכך להקטין את תלותו במדינה, ללא חשש כי לא יוכל לספק לעצמו ולנסמכים על שולחנו את צרכיהם, וכן להביא למצב בו משפחת הנכה תתפקד כ"תא משפחתי" על-פי הנורמות החברתיות הנהוגות. הצעת חוק זו, באה לעולם גם כדי להסיר את חששו של הנכה, לפיו אם אכן ייצא לעבוד, יתכן ותיפגענה הכנסתו ובריאותו ובשל כך, הוא נמנע מלנסות לצאת ולהתמודד עם האתגר שבהשגת מקום עבודה.

הצעת החוק, כאמור, מציעה הפחתה מדורגת של תגמול ה'נצרך', אך ורק עם התקדמות שכרו של הנכה אשר זה עתה יצא לשוק העבודה, במעלה סולם השכר.