קומה שנייה על חורבות העבר

ביטוי מאפייני "הדור השני" בספר

הספר מבטא את חוויות הדור השני דרך כמה צירים מרכזיים המופיעים ברומן. המוטיב של "לדעת בלי לדעת": בדומה למאפייני הדור השני נגלה ביצירה זו: גילה מתארת ילדות שבה הטראומה נוכחת אך אינה מדוברת. היא חשה שיש להוריה "עולם משלהם", שאליו אין לה כניסה, ומגלה את עברם דרך רמזים דקים: משפט מקרי של האב על דבק סנדלרים שהציל את חייו, תמונה של אדם זר על השידה, או תגובה פיזית קשה של אביה למפגש עם אדם שהיה ה"קאפו" שלו.

הבית מופיע כמרחב מפוצל: המטאפורה של "קומה שנייה על עמודים" מסמלת את הניסיון של ניצולי השואה לבנות קומה עליונה מוארת, מלאה במוזיקה, פרחים ובגדים יפים, בעוד הקומה התחתונה נשענת על זיכרונות מודחקים וגעגועים. מרתפים אפלים. גילה מתארת כיצד הוריה השקיעו מאמצים אדירים בעיצוב ילדות מאושרת ומוגנת עבורה ועבור אחותה, תוך ניסיון להעלים כל "אקורד צורם" מהעבר.

היצירה היא חיפוש בלשי אחר העבר: כבת לדור השני, גילה פועלת כ"ארכיאולוגית מתחילה", המחפשת עקבות בארון הבגדים של הוריה ומוצאת טלאי צהוב, פרסת סוס חלודה ובובת כלב ישנה. זהו ביטוי לצורך של הדור השני לשחזר את הביוגרפיה שנקטעה.

היחס להוריה ולזיכרון שהנחילו

היחס של גילה להוריה, ד"ר דויד דרויאן ומאשה, מאופיין בהערצה עמוקה וברצון להגן עליהם, לצד סקרנות בלתי פוסקת לגבי עברם. האב דויד הצטייר בעיניה כרופא מכובד ומסור בעל "ידי זהב", ששיחק עם ילדים ב"קוקו" כדי להרגיעם. רק בשלב מאוחר היא מגלה את גבורתו בגטו שאוולי, שם הקים בית חולים מחתרתי וסייע לנשים הרות למרות הסכנה המוחלטת לחייו. גילוי העובדה ששיקר ואמר שהוא סנדלר כדי לשרוד את דכאו מסביר לה בדיעבד את נוכחות הדבק המסתורי במרפאתו.

האם מאשה מתוארת כ"גיבורת-על" נוכחת ומשכילה, שהייתה עורכת דין, ספרנית ומשוררת. הזיכרון שהנחילה האם היה של אופטימיות עקשנית ובחירה בחיים, למרות הטרגדיה האישית שלה - אובדן בעלה הראשון ובנה הפעוט קלמן, והקרבתה של אימה (סבתא מרי) שבחרה ללכת אל מותה עם הנכדים כדי להציל את בנותיה.

מוטיב מאפיין בסיפורת דור שני לשואה הוא קשר השתיקה והגנת ההורים: הוריה של גילה, כמו ניצולים רבים, שמרו על "קשר שתיקה" כדי לגונן על התפתחותן הנפשית של בנותיהם. הם לא סיפרו להן על לילי ועדה, אחיותיה של גילה מצד אביה שנרצחו, או על אחיה מצד אימה. הדוד בנימין הוא השליח שמסיר את הלוט ומגלה לה את העבר המשפחתי: "את יודעת שסבתא שלך מרי הצילה את אימא שלך ואת רעיה אחותה? הוא המשיך ואמר כלאחר יד. עד היום אני לא יודעת אם הוא תכנן להיות הראשון שמתחיל לפרום באוזניי את שכבת הסוד העבה, או שפלט פליטת פה רגעית ולא ידע אילו הדים יעוררו מילותיו" (42).

המטאפורה "קומה שנייה על עמודים"

השם "קומה שנייה על עמודים" משמש בספרה של גילה פודה־דרויאן כמטאפורה מרכזית ומרובת רבדים, המתארת את המבנה הנפשי והקיומי של משפחת ניצולי שואה בישראל הצעירה. המטאפורה צומחת מתוך המציאות הפיזית של בית ילדותה של המחברת ברחוב הנדיב בהרצליה, שהיה ניצב על עמודים..

להלן המשמעויות המרכזיות של המטאפורה כפי שהן עולות מהמקורות:

1. החיים החדשים כ"קומה עליונה" מוארת - הקומה השנייה מסמלת את החיים החדשים והמאושרים שהוריה של גילה ניסו לבנות עבור בנותיהן במאמץ רב. זוהי "קומה לתפארת" המאופיינת בכמה היבטים:

אסתטיקה וחיוניות: קירות מקושטים בצבעים בהירים, פרחים רעננים, מפות שולחן ובגדים יפים

תרבות ומוזיקה: צלילי פסנתר (שופן וצ'ייקובסקי) ותקליטים המשרים אווירה של חום ויופי, כניסיון להרחיק "רוחות רעות" מהבית.

הגנה על הילדות: ניסיון של ההורים לעצב לבנותיהן ילדות מוגנת ואופטימית, השונה לחלוטין מהשנים שנגזרו עליהם "שם"..

2. העמודים כזיכרונות וחורבות העבר - ה"עמודים" הנושאים את הקומה השנייה הם היסודות עליהם נשענת המציאות המשפחתית, אך אלו יסודות המורכבים מטראומה ושכול: מועקת הילדות היא מועקת העבר המושתק: המחברת מתארת את דירתם ודירת חמיה כ"שתי דירות בקומה שנייה נשענות ועומדות על חורבות וגעגועים".

והסוד שמתחת לפני השטח: בעוד שבקומה השנייה חיים את היום־יום, ה"עמודים" והחלל שמתחתם מייצגים את מה שקורה ב"קומה התחתונה" – העצב והאובדן שההורים ניסו להסתיר. מרתפים אפלים וסמויים. האפלה הזאת היא גם הדרך אל המוות: פיזית, הבית בקומה השנייה צפה אל הרחוב המוביל לבית הקברות, דבר שהזכיר לתושבים את שבריריות החיים ("מאין אתה בא ולאן אתה הולך"), בדומה לעברם של ההורים המלווה אותם תמיד. היא יוצאת אל מסע בלשי לגלות את העבר המשפחתי של אימה, את משפחתה הקודמת מיוליוס בעלה הראשון, ואת אבדן המשפחה בשואה. העבר הקודם של הוריה הוא חלק מזהותה:

"ממרחק של שמונים שנה אני מזדהה עם אימי ומרחמת עליה. כיצד אהבתה הגדולה ליוליק לוותה בקשיים רבים. איזו אירוניה של גורל שיחקה בה כשזכתה לממש את רצונה להקים עם יוליוס משפחה, לגדל יחד את בנם הקטן קלמן, והגרמנים שמו לזה סוף. אושרם היה קצר ונקטע באכזריות" (67)

.3. הניתוק והשבריריות - המטאפורה של בית על עמודים מרמזת גם על חוסר יציבות או ניתוק: החיים מתנהלים "באוויר", מעל לקרקע, מה שמבטא את הניסיון של ניצולי השואה להתחיל מבראשית מבלי לשקוע במחשבות על העבר האפל.

זיכרונות האב חושפים את שבריריותו, שאותה הוא מסתיר: רמזי העבר שלו מפרים את השלווה. "בזכות הדבק הזה נשארתי בחיים." זה לא היה משפט רגיל שאחריו קוראים לאכול או מבקשים עזרה... זה משפט שמלווה אותך כצליל עמום שמפריע את שלוותך ואת מנסה לגלות מה מקור הקול וכיצד הוא מתגלה לפתע".

גם האם שמרה על זיכרונותיה כנחלה פרטית: "הבנתי בלי שאיש יאמר לי זאת שיש לה עולם משלה... היה לה גם עולם שאליו לא הניחה לנו להיכנס, ואני לא הטלתי ספק בזכות הזו לשמור על הנחלה הפרטית שלה רחוק גם מאיתנו. לא היה לי ספק לגבי אהבתה כלפינו... אבל היה לה גם עולם שאליו לא הניחה לנו להיכנס".

הבת גילה מבררת את זהותה, מתוך הזיכרון של הוריה: "היו פה חיים לפני שהגעתי לעולם. חשתי כמו מי שצוללת למעמקים ולאט־לאט מגלה עולמות נסתרים. מה עוד אגלה על ההורים שלי, שאני מכירה טוב כל כך?" זהו מסע בלשי אל הארכיון המוסתר של העבר: הידיעה מתגבשת דרך חיפוש בלשי אחר עקבות פיזיים שהושארו בבית:

הארון בחדר השינה: בחיפושיה הסודיים בארון ההורים, היא מוצאת טלאי צהוב, פרסת סוס חלודה, וגזיר עיתון המפרט שמות של נספים.

בובת הכלב: גילה מוצאת בובת כלב ישנה ושחוקה, ורק לאחר שנים היא מגלה שהיא ניתנה לאימה כסמל לנאמנות בעת הצעת הנישואין מאביה, כחלק מההבטחה לבנות חיים חדשים.

כאשר הוריה של גילה נפטרו, היא חשה שנשארה "לבד עם ארבעה קירות ומרפסת גדולה בקומה שנייה על עמודים. ובעיקר עם דממה מתמשכת", מה שמדגיש את תחושת הריקנות שנוצרה כשנעלמו הדמויות שהחזיקו את המבנה המורכב הזה.

לסיכום, המטאפורה מבטאת את הדיכוטומיה של דור הניצולים: בניית חיים של "ששון ושמחה" (כמשמעות שמה של גילה) על גבי יסודות של כאב ואובדן שאינם נראים לעין אך נושאים את משקל הבית כולו. הבת גילה כותבת את הזיכרונות מתבוננת מן המצפור שלה אל העבר: "ממרום הכורסה שבפינת המרפסת נגסתי בענבים הקרירים של הקיץ, מתבוננת בפניהם העצובות של החולפים".

המוזיקה ככלי לריפוי ביצירה זו

בספר "קומה שנייה על עמודים", המוזיקה אינה רק רקע תרבותי אלא משמשת ככלי ריפוי, הגנה וגישור בין ההווה הישראלי לעבר הטראומטי. היא מהווה חלק בלתי נפרד מניסיונם של הניצולים לבנות "קומה שנייה" מוארת מעל חורבות חייהם.

להלן תפקידיה המרכזיים של המוזיקה ככלי ריפוי בספר:

יצירת "מעטפת הגנה" נגד רוחות העבר: עבור מאשה, אמה של המחברת, המוזיקה הייתה צורך יום-יומי חיוני. המחברת מתארת כיצד הנחת תקליט של שופן על הפטפון בערבים יצרה אשליה של ביטחון: "חשתי לתומי ששום רוחות רעות לא יכולות לחדור לדירה הקטנה והחמימה שלנו".

המוזיקה שימשה כחיץ המרחיק את זוועות העבר מחלל הבית. שירי ארץ ישראל היו החיבור לזהות החדשה של הארץ הנבנית: "אימא אהבה במיוחד את השיר 'לילה בעמק יזרעאל' שאליהו, לימים דודי אלי,לימד אותן, ובכל פעם שהשיר הושמע ברדיו,היא התרגשה לשמוע אותו מחדש ולהיזכר בימים של ציפייה והמתנה לעתיד טוב יותר" (75).

דיאלוג עם המתים: לאחר מותה של הדודה רעיה, שהייתה פסנתרנית מוכשרת, המשיכה מאשה לנגן מתוך מחברות התווים הישנות שלה. נגינה זו מתוארת כדיאלוג בלשון של צלילים ושתיקות עם האחות שאבדה, דרך לקיים קשר עם הזיכרון מבלי להזדקק למילים הכואבות שאינן נאמרות.

יש גם תופעה של הסחת דעת קיומית: מיד לאחר המלחמה, בנדודיהן באירופה, מאשה ורעיה נהגו ללכת לאופרות, קונצרטים ומופעי בלט. המחברת מציינת כי אלו היו "דרכים מוכרות להסחת דעת" שסייעו להן לשרוד את הריק הכבד שבלב למרות האסון האישי שלהן.

ועוד: כפי שכתבתי לעיל, כלי לשיקום האופטימיות והתקווה: במחנה העקורים במינכן, היה לימוד שירי ארץ ישראל (כמו "לילה בעמק יזרעאל") על-ידי המורה אליהו (לימים הדוד אלי) וזה הפיח רוח חדשה ואופטימיות בקרב הניצולים. המסר של הכותבת הוא: המשכיות ומורשת (צוואת חיים): המוזיקה נתפסה כחלק מהותי מזהות המשפחה שיש לשמר. הדודה רעיה ביקשה בצוואתה שגילה ומירי יתמידו בנגינה בפסנתר.

מאשה אף דאגה לרשום את בן דודן בני לשיעורי פסנתר כדי שיפתח את הכישרון המוזיקלי שירש מאמו המנוחה, כחלק מתהליך שיקום חייו כיתום. המוטיב הוא: השפעה מרגיעה דרך הניגון האישי: אפילו שפת הדיבור של האם מאשה מתוארת כבעלת איכות מוזיקלית: "הדברים נשמעו כמו מוזיקה מרגיעה עם הניגון של שפתה... שהגיע מתרבות רחוקה ואחרת". קולה של האם היה ניגון מרגיע. המוזיקה מאפשרת לניצולים להשתחרר מן הסבל.

לסיום: מן המסד של המוות יש בנייה מחדש. יצירתה של גילה פודה היא מכתב אל העבר: "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית" זוהי תמצית חייכם, הורים אהובים ורחוקים שלי... שמרתם את הסוד הגדול והנורא לעצמכם. גאות, ישראליות אותנו גידלתם אותנו. פחדתם שמא יחליש אותנו הידע על מה שהיה שם".

הגילויים המאוחרים על עברם של הוריה עיצבו את עולמה של גילה כבוגרת ואת המורשת שהיא מעבירה הלאה: היא קמה להשלים את תמונת הפאזל המשפחתי. פודה־דרויאן מבטאת את התובנה שרק דרך התיעוד והכתיבה ניתן להעניק "יד ושם" לאחיותיה האבודות ולקרוביה שלא הכירה.

הספר שכתבה גילה פודה דרויאן מעביר לנכדיה את סיפור הגבורה וההישרדות, לא רק כסיפור של מוות, אלא כסיפור של כוחות נפש בלתי רגילים ובנייה מחדש. היא בונה את היצירה כקומה שנייה על חורבות העבר, על העמודים שנותרו מן הזיכרונות.