טענה כי מסרה דברים "שלא לציטוט" - אך תביעתה נדחתה

השופט דן מור מבית המשפט השלום בתל אביב דחה בשבוע שעבר (3.11.10) את תביעתה של עיתונאית לשעבר, שביקשה להישאר חסויה, נגד עיתון "העין השביעית" (העוסק בסקירה וביקורת של התקשורת, בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה), נגד עורכו עוזי בנזימן, ונגד שני כתבים שראיינו אותה לצורך כתבה על הטרדות מיניות המבוצעות נגד עיתונאיות.

הקטעים בכתבה, המבוססים על הראיון שקיים עימה אחד הכתבים, מהווים פגיעה בפרטיותה, לטענתה, ועל כן היא תבעה פיצויים בהתאם לחוק הגנת הפרטיות.

הכתבה פורסמה בינואר 2006, והתביעה הוגשה באפריל 2009, למעלה משלוש שנים לאחר הפרסום - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. אולם מיד לאחר הפרסום פנתה התובעת לעוזי בנזימן, במאמץ להקטין ככל האפשר את אשר לטענת התובעת מהווה פגיעה קשה בה, בעצם פרסום הדברים המיוחסים לה בכתבה, וסוכם כי שם התובעת יימחק מהכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון. לגבי הכתבה שבדפוס, סוכם כי כבר לא ניתן לערוך כל שינוי. אולם כשנתיים מאוחר יותר, בשנת 2008, הוחלט לחדול מההוצאה לאור של הירחון בגרסתו המודפסת ולהקים במקומו אתר אינטרנט עצמי. לצרכי אתר זה נסרקו כל גליונותיו הקודמים של העיתון המודפס, כך שהכתבה, במלואה, ללא הסתרת שמה של התובעת, פורסמה באתר העיתון, והתובעת ראתה בכך פרסום נוסף, המהווה את עילת התביעה.

התובעת טוענת שכל דבריה בראיון נאמרו שלא לציטוט. הכתב טוען שהראיון היה בהסכמה, ללא שהתובעת מבקשת לשמור בסוד את שמה, או שתיאור הדברים כמפורט בכתבה נמסר לו שלא לציטוט, כאמור.

בהשתלשלות העניינים מתוארת חלופת דואר אלקטרוני בין התובעת לכתב. בה הולך ומתגלה חוסר שביעות רצונה מהאופן בו נראית הכתבה, בגרסתה המוקדמת כפי שנשלחה לה. היא אף כותבת כי "...אני מבינה שזה סגור, כך אני רוצה את זה: אינך מכניס אותי לתוך הכתבה שלך". בהמשך כתב לה: "ביקשת את זה בדקה התשעים. תראי, שוב, תנסי להיכנס לנעליים שלי...".

השופט קבע כי הדברים שמסרה התובעת לכתב הם בתחום "עניינים פרטיים", אך אינם בתחום "צנעת חייה האישיים". כמו-כן, מציין השופט כי "בא כח התובעת לא יכול היה להצביע על כל מקום... בו מודה הנתבע בהסכמתו לכך שדברי התובעת בראיון היו שלא לציטוט. גם בשיחתה של התובעת עם הנתבע 4, העורך, אין להבין מדבריו כאילו הודה נתבע 2 בפניו על התחייבות שנתן לה שדבריה יהיו 'Off the record'".

עוד צוין כי בנזימן הדגיש כי אין למרואיין כל זכות לחזור בו מדברים שאמר בראיון, אך הסכים להפריד בין הדברים, ומסר כי הוא מקבל עקרונית את טענתה שאין לפרסם דברים שנאמרו שלא לציטוט, אך אין זה מקובל עליו שהיא בדיעבד התחרטה על דבריה שנאמרו ללא הגבלה, כלומר, משתמעת הכחשה כי ידע, עובר לפרסום, שהמידע נמסר מראש שלא לציטוט. הוא אף מודה כי שמע מפי הכתב על התנגדותה לפרסום, ממש ביום מסירת הכתבה למערכת, שאז אין זה מחובתו למנוע את הפרסום - בהיעדר סיכום מראש על "סודיות" הידיעה שנמסרה.

"מסקנתי היא שהתובעת נכשלה בהוכחת טענתה על סיכום דברים, לא במפורש ולא במשתמע, כי הדברים שמסרה בראיון הנדון הינם 'שלא לציטוט', ואף לא כי הוסכם שנותרת לה הזכות לדרוש כי שמה לא יוזכר, או שהדברים שמסרה לא יופיעו כלל בכתבה", נכתב בפסק הדין.