ביום רביעי בשבוע שעבר (11.6.03), נגדעו חייהם של 17 אנשים בפיגוע בקו 14 בלב ירושלים. בפיגוע הזה נהרגה גם סמלת תמר בן-אליהו, ממושב פארן. תמר נולדה וגדלה בפארן שבערבה. הוריה, עומרי ועדנה הם ממקימי המושב.

היום (יום א') ביקר בבית המשפחה שר הביטחון, שאול מופז. מחלוקת במשפחה קדמה לביקורו של מופז. חלק מבני המשפחה התנגדו לביקור. לטענת בני המשפחה, הממשלה, ובכללה, גם השר מופז אינה עושה די להפסיק את ההרג והאלימות. מופז אמר בפגישה לעדנה בן-אליהו, אימה של ההרוגה, כי הוא רוצה שלום יותר ממנה. לאחר מכן תיקן את דבריו, ואמר: אני רוצה שלום "לפחות כמוך". זה היה השלב שעורר את חמתם של בני המשפחה.

במכתב שכתבה הדס, אחותה של תמר ז"ל, מטילה המשפחה אחריות על מופז ועל הממשלה למותה של תמר. "אני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר... אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת..", נאמר במכתב למופז.

המכתב המלא:

ביום רביעי, רעדה האדמה תחת ביתנו ואנחנו שבר כלי. אחותי הקטנה, תמר, נרצחה בפיגוע בקו 14 כשהיתה בדרכה לבקר אותי. ביום זה קרה הנורא מכל והעולם שלנו לא יהיה יותר אותו עולם. אני כותבת לך היום כי אני רוצה שתדע שאני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר. אני כועסת. מאז ומעולם האמנתי, ואני עדין מאמינה, שהדרך היחידה לנצח את המלחמה היא למנוע אותה. ואתה, שר הביטחון, אתה והממשלה לה אתה שותף, לא עשיתם ולא עושים כל מה שניתן כדי למנוע את ההרג. תמר נרצחה בפיגוע טרור אבל אתם לא עשיתם כל מה שביכולתכם כדי לחסוך מאתנו את המוות המיותר הזה. אנחנו איבדנו הכל, והנורא הוא שלא רק אנחנו. המוות של תמר ושל ישראלים נוספים, הוא לא יותר טרגי מהרג של ילדים פלשתינים - מוות של חפים מפשע.

המציאות האלימה, שבה האלימות אינה חד-צדדית, מחוזקת על-ידי מדיניות הממשלה, שמרחיבה את מעגל הדמים ואת מעגל השכול. אז עכשיו גם אנחנו עומדים קרועי לב ליד הקבר הטרי והפרחים ויודעים שכל זה יכול היה להימנע. אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת, בלב אוכלוסיה ערבית. לולא השקענו את מרצנו, כספינו ודמינו בהתנחלויות הכובשות, יכולנו לפתח את הנגב והערבה, להשקיע בעירות הפיתוח ובשכונות העוני. אינני משלה את עצמי, הפתרון אינו תלוי רק בנו, אך אתה והממשלה בה אתה חבר לא עושים די על-מנת לקדם אותו.

אני כותבת לך היום, בחוסר אונים, מתוך הפחד, שהאדם שאחראי לביטחון מדינת ישראל מכיר רק בפתרונות צבאיים. והרי "פתרונות" אלה, בהם אנו נוקטים בשנים האחרונות, נכשלים שוב ושוב. לא צריך להיות איש צבא כדי להבין שפתרונות אלימים, מדיניות של חיסולים וכוח, יובילו רק להגברת האלימות - וכל ניסיון של דיכוי מעודד מרי.

בעיני רוחי אני כבר רואה אותך קורא מילים אלו ומפנה, כהרגלך, אצבע מאשימה לפלשתינים. תאמר שהם האשמים היחידים בסיכסוך, שהם האחראים הבלעדיים לטרור. שוב תחזור לשאלה מי התחיל ומי צודק בסיכסוך, שכל כך ברור שאין בו אף אחד צודק ולחלוטין לא משנה מי התחיל בו. כשחזרנו הביתה ביום רביעי מבית החולים, ישבנו במטבח המומים ואמא שאלה "מה נעשה עכשיו בלי תמרי". העולם שלנו התרסק לרסיסים והכל היה יכול להיות אחרת...

אני אומרת לך היום, שאנחנו לעולם לא נשלים עם המציאות הבלתי נסבלת הזו של מעגל הדמים. אנחנו דורשים ממך למלא את חובתך ואת זכותך האדירה לדאוג לביטחוננו. יפה לבקר משפחות שכולות, אבל יפה יותר לעשות הכל כדי למנוע את השכול. אנו דורשים ממך ומהממשלה ללכת בכל דרך ולצעוד מתוך חזון ולא מתוך פחד - לעשות כל מה שאפשר כדי שלא יישארו עוד אחים לבדם.

הדס בן אליהו,
מושב פארן.