בג"ץ דחה (ב', 13.6.11) עתירה של אחד מיורשי בני עדת הטמפלרים, להשיב לרשותו את הקרקע עליה הוקם "מרכז ויצמן" בסמוך למרכז הרפואי סורסקי בתל אביב.
העתירה הוגשה בשנת 2005, ופסק הדין ניתן רק כעת בידי השופטת בדימוס
אילה פרוקצ'יה. בשל כך, חתומה עליו גם נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר, ששימשה במינוי זמני בעליון בשנים 2007-2006. פסק הדין משתרע על פני 28 עמודים, כולל סקירה מפורטת של תולדות הטמפלרים.
את העתירה הגיש הלמוט גאורג למלה, שסבו פיליפ גרול היה בעלי הקרקע עליה הוקמו בית החולים איכילוב ומרכז ויצמן. קרקעות הטמפלרים בכל הארץ, ובכללם בשכונת שרונה בתל אביב, הופקעו בידי ממשלת המנדט עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשל היותם של הטמפלרים - אזרחים גרמנים שרבים מהם תמכו בנאצים.
בשנת 1945 הסמיך הנציב העליון את עיריית תל אביב להפקיע קרקעות של הטמפלרים לצורך הקמת בית החולים איכילוב. בתחילת 1948 רכשה העירייה מממשלת המנדט את קרקעות שרונה (כיום - הקריה) תמורת 2.2 מיליון לירות. בשנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לממשלת מערב גרמניה 54 מיליון מארק, לכיסוי מלא וסופי של תביעות אזרחים גרמנים לפיצוי על רכושם שנותר בארץ.
למלה טען, כי מאחר שעל חלק מהקרקעות שהופקעו לצורך הקמת בית החולים הוקם בפועל מרכז ויצמן - שהוא מרכז מסחרי ומשרדים שאינו חלק מבית החולים - הרי שהמטרה הציבורית של ההפקעה לא מומשה ויש להחזיר לו את הקרקע. העירייה התבססה בתגובתה על מכלול הסכמים בינלאומיים שעסקו בגורלו של הרכוש הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, על ההסכם בין ישראל לגרמניה משנת 1962 ועל הטענה שהמרכז המסחרי משרת במידה רבה את בית החולים ומטרותיו.
פרוקצ'יה דחתה את העתירה בעיקר לנוכח דיני ההפקעות. היא מציינת, כי בית המשפט העליון אומנם קבע שיש להחזיר לבעליהן קרקעות שהופקעו לצורכי ציבור אם מטרת ההפקעה לא מומשה, אך הותיר למחוקק לקבוע האם הלכה זו תחול למפרע או רק לעתיד. ואכן, הכנסת קבעה בשנת 2010 (חמש שנים לאחר הגשת העתירה - א.ל), כי הלכה זו לא תחול על קרקעות שהופקעו 25 שנה ומעלה קודם לכן.
במקרה הנדון, בוצעה ההפקעה לכל המאוחר עם רכישת שרונה בידי עיריית ת"א בשנת 1948, דהיינו - 62 שנים לפני חקיקת החוק. לפיכך, קובעת פרוקצ'יה, ברור שהחוק קובע שגמלה אינו זכאי לפיצוי נוסף על זה ששולם במסגרת ההסכם משנת 1962.
עוד אומרת פרוקצ'יה, כי מרכז ויצמן משמש במידה רבה את בית החולים. היא מציינת, כי עד הקמת המרכז שכן במקום חניון בית החולים, וברור שיש לו זיקה ישירה אליו. גם כעת, היא אומרת, חלק ניכר מן השימוש קשור במישרין או בעקיפין למרכז הרפואי: החניון משרת את באי בית החולים, יש בו מלונית ליולדות, שוכנים בו משרדיהם של רופאים והחנויות משרתות גם את המאושפזים, הצוות הרפואי והמבקרים.
השופטת
מרים נאור הסכימה עם רוב פסק דינה של פרוקצ'יה, אך העירה שאת שאלת השימוש במרכז ויצמן והאם הוא אכן מהווה חלק מהמטרה הציבורית של בית החולים, יש להשאיר בצריך עיון.
