המדינה תפצה ב-500,000 אלף שקל את אלמנתו ובנותיו של קורבן רצח, בשל ליקויים חמורים בטיפול בגופתו במכון לרפואה משפטית. כך קבע (יום ה', 7.7.11) בית המשפט העליון, שקיבל חלקית את ערעור בנות המשפחה. בנוסף לכך, יקבלו השלוש 100,000 שקל כהוצאות ושכר טירחת עורך דין.
ישעיהו צינר נרצח בינואר 1995 וגופתו נותחה במכון הפתולוגי באבו-כביר בידי ד"ר י. ליטבק וכנראה גם בידי פרופ' יהודה היס, שהיה אז מנהל המכון. האלמנה התנגדה תחילה לביצוע הניתוח, אך הסכימה לאחר שהוזהרה שהדבר יביא לדחיית קבורתו של בעלה. הסכמתה ניתנה שלא על גבי הטופס המיועד לכך ובלי שהוסברו לה כל הפרטים על הניתוח.
שבע שנים לאחר הרצח מסר משרד הבריאות למשפחה, כי חלקים מהגולגולת נותרו בידי המכון ונקברו במערת קבורה בבית העלמין בגבעת שאול. בנות המשפחה נאלצו, בשל מחדלים נוספים, לפתוח לפני קבורת השרידים את הכד בו הוחזקו אך לא יכלו לוודא שאכן מדובר בצינר. כמו-כן, באותו שלב לא ידעו שהמכון המשיך להחזיק בחלקים מהגופה לצורכי מחקר, בניגוד לחוק.
אלמנתו של צינר ושני בנותיו הגישו תביעה נגד המכון, ליטבק, היס ומשרד הבריאות ודרשו פיצויים בגין נזק בלתי ממוני, פיצויים מוגברים ופיצויים עונשיים. התביעה הייתה אחד מספיחי הסערה שהתחוללה בשנת 2000, כאשר נודע שב-125 נתיחות נלקחו חלקי גופות לצורכי מחקר בלי הסכמת המשפחות. היס לא הועמד לדין ורק ננזף בהליך משמעתי.
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
צבי זילברטל, זיכה את האלמנה בפיצויים של 150,000 שקל וב-100,000 שקל כל אחת מהבנות. הללו ערערו על גובה הפיצויים ועל ההחלטה שלא לפסוק פיצויים עונשיים, ואילו המדינה ביקשה מבית המשפט העליון לבטל את החלטת המחוזי.
המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, אימץ את הממצאים העובדתיים של זילברטל. הוא קובע, כי יש לקבל הסכמה מדעת לביצועו של ניתוח שלאחר המוות, אשר תינתן ללא כל אילוץ חיצוני ומתוך הבנה במה מדובר. הוא דוחה את התפיסה הפטרנליסטית, כדבריו, של המכון לפיה יש להגן על בני המשפחות מפני ידיעת פרטי הניתוח.
עוד קבע ריבלין, כי הסכמתה המאולצת של האלמנה היא שהביאה לעריכת הניתוח, ואין לקבל את טענת המכון לפיה היה מקבל ממילא את אישורו של שופט חוקר. "משנמנעה הפנייה לשופט החוקר בגלל התנהלותו של המרכז - אין המשיבים יכולים להישמע בטענה כי אילו היו פונים לשופט - החלטת השופט הייתה בהכרח מתאימה לרצונם", הוא אומר. ריבלין קיבל גם את התביעה לפיצוי בשל פגיעה באוטונומיה (הרצון החופשי של בני המשפחה) ובשל הפגיעה בכבוד המת, הכוללת לדבריו גם את זכויותיהם של בני משפחתו.
לאור כל זאת הוא קובע, כי "הנזק שנגרם למערערות עקב ביצוע הנתיחה הוא הזעזוע ועוגמת הנפש שנגרמו להן עקב ביצוע הנתיחה, כמו גם הפגיעה באוטונומיה שלהן. גרימת נזק ממשי של עוגמת נפש וזעזוע אינה מאיינת את הנזק הנוסף שנגרם עקב פגיעה באוטונומיה ומן הראוי כי הפיצויים שייפסקו יביאו לידי ביטוי את שתי הפגיעות האמורות, כמו גם את החמרתן עקב התנהלות המשיבים". לפיכך, הורה ריבלין להכפיל את הפיצוי שיינתן לאלמנה.
לעומת זאת, דחה ריבלין את התביעה לפיצויים עונשיים, שכן בנות המשפחה לא הוכיחו שהמשיבים פעלו בכוונה לפגוע במשפחות הנפטרים, או אף באדישות לתוצאה זו. עוד הוא אומר, כי מבלי להפחית בחומרתו של המקרה הנדון - אין הוא מסוג המקרים החמורים בהם נפסקים פיצויים עונשיים, והללו נשמרים למקרים כגון עבירות מין חמורות.
