העליון: אין הגנת "אמת דיברתי" בהעלבת עובד ציבור

הגנות תום הלב ו"אמת דיברתי" הקיימות בחוק לשון הרע, אינן מהוות הגנות באיסור העלבת עובד ציבור. כך קבע (ב', 11.7.11) בית המשפט העליון ברוב דעות של שישה משופטיו מול שלושה.

יוסף אונגרפלד ביקש לקיים דיון נוסף בהרשעתו בעובד ציבור, לאחר שפירסם כרוזים נגד שוטר במשטרת חדרה והאשים אותו בשיתוף פעולה עם עבריינים. הוא זוכה בבית משפט השלום, הורשע במחוזי וערעורו לעליון נדחה. תשעת השופטים, בראשות הנשיאה דורית ביניש, דחו את בקשתו לדיון נוסף, תוך דיון מעמיק בשאלת העלבת עובד ציבור.

את דעת הרוב ביטאה השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, שחזרה על פסק דינה המקורי בפרשה ודחתה את ערעורו של אונגרפלד. לדבריה, "הקו-המנחה הוא הגנה על הערכים החיוניים לתפקודה התקין של מערכת השירות הציבורי, תוך איזון ראוי עם חופש הביטוי של האדם".

המטרה: הגנה ראויה על השירות הציבורי

פרוקצ'יה הוסיפה: "עבירת העלבת עובד ציבור נועדה לפרוש הגנה על השירות הציבורי מפני פגיעות קשות העלולות לפגוע בכשירות תפקודו, וביכולתו לקיים את אחריותו כלפי הציבור, ולפעול כראוי להגשמת יעדיו. ללא הגנה ראויה על השירות הציבורי, לא יכון שירות ציבורי יעיל, שבכוחו לעמוד במטלות ובאחריות המוטלות עליו. הצורך להגן על השירות הציבורי מחייב הגנה גם על עובד הציבור האינדיבידואלי, שבאמצעותו פועל השירות הציבורי.

"בלא הגנה כזו על עובד הציבור, יתקשה עובד הנתון למעשי העלבה, השפלה וביזוי למלא את תפקידו בכשירות וביכולת מלאים. כתוצאה מכך, המערכת הציבורית תיפגע, השירות הניתן לציבור ייפגם, ויכולתה של המערכת הציבורית להגשים את מלוא יעדיה למען האינטרס הציבורי תועמד בסכנה.

"אף ההגינות הציבורית מחייבת כי החברה תפרוש הגנתה על מי שפועל למילוי משימות בשירות הציבורי ולקידום אינטרס הציבור, ולא תותיר אותו חשוף ועזוב לנפשו. מעבר לכך, ההגנה על עובדי ציבור מפני פגיעה במהלך מילוי תפקידם נועדה להגן גם על דמותו של השירות הציבורי בעיני הציבור. אמון הציבור אינו מושג רק בהצבת דרישות קפדניות כלפי עובדי השירות הציבורי מבית, המחייבות אותם בשמירה קפדנית על כללי המשמעת והמינהל התקין; הוא מותנה גם במתן הגנה לעובדי הציבור מפני פגיעה מחוץ. העדר הגנה על עובדי ציבור מפני פגיעה בהם עלול לפגוע קשות גם בדמותו ובמעמדו של השירות הציבורי".

שני מרכיבי האיזון

לדברי פרוקצ'יה, האיזון בין חופש הביטוי לבין השמירה על עובדי הציבור, הוא "בשניים: האחד - במתן תוכן למעשה ההעלבה המכוון רק למעשים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד הציבור. לעניין זה, אין די בפגיעה בעלת אופי נסבל או שולי בכבוד האדם, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בליבת הכבוד של עובד הציבור במילוי תפקידו, יהא זה מדברי ביקורת, מגידופים או מכל תוכן אחר של דבר ההעלבה, תהא הגדרתו אשר תהא. לצורך כך, אין לקבוע מראש תכנים כאלה או אחרים שיהוו 'העלבה'; השני - בקביעת מבחן הסתברותי ברף גבוה, שעניינו בקיום 'ודאות קרובה' כי מעשה ההעלבה יביא לפגיעה קשה בעובד במילוי תפקידו, ומכאן גם בשירות הציבורי במובנו הרחב".

לדעתה של פרוקצ'יה הצטרפו השופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן (שבכך חזרו על דעתם בפסק הדין המקורי), מרים ארבל, אליקים רובינשטיין ואסתר חיות.

ריבלין: צריך אפשרות סבירה לפגיעה בשירות

את דעת המיעוט ביטא המשנה לנשיא, אליעזר ריבלין: "דברי ביקורת המופנים נגד מדיניות של השלטון, אף אם הם מוטחים בפניו של עובד הציבור, נמצאים בליבת חופש הביטוי. מידת תרומתם לדמוקרטיה, להעשרת שוק הרעיונות, לגילוי האמת ולקידום עיקרון ההגשמה העצמית של בני אדם - היא רבה ומרכזית. היא גם חשובה לעצם ההגנה על תפקודו התקין והראוי של הגוף השלטוני. אפקט מצנן ביחס לביקורת המושמעת כלפי השלטון יהא הרסני לשיטה הדמוקרטית. משכך, גם סף הסיבולת הנדרש מעובד הציבור כלפי ביטויים שעיקרם ביקורת כלפי השלטון הוא גבוה מאוד - וזאת אף ביחס לסף הסיבולת הגבוה ממילא הנדרש מעובדי ציבור. כך גם מקום בו הביקורת אינה מושמעת בשפה מדודה ומנומסת".

עם זאת אומר ריבלין, כי אין להשלים עם חרפות וגידופים מול עובדי ציבור, וגם להם אין סף סיבולת אינסופי. "אין לצפות מעובד הציבור להשלים בהכנעה עם הפיכתו יעד לביטויים פוגעניים ומשפילים כעניין שבשגרה. ביטויים אלה מסכנים את תפקודו של השירות הציבורי מן ההיבט 'הפנימי', שכן הם עלולים לפגוע ביכולתו לבצע כראוי את תפקידיו. ביטויים אלה אף יוצרים את הסיכון הגבוה ביותר לפגיעה בתפקודו של השירות הציבור מן ההיבט 'החיצוני' של שמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי".

עוד סבור ריבלין, כי על-מנת להרשיע אדם בהעלבת עובד ציבורי, יש להוכיח שמתקיימת אפשרות סבירה לפגיעה בשירות הציבורי בשל דבריו. במקרה הספציפי, קבע ריבלין, אין לומר שאונגרפלד עבר את הגבול בין ביקורת להשמצה לצורך הדין הפלילי, אם כי השוטר הנפגע יכול היה להגיש תביעת לשון הרע. לדעתו של ריבלין הצטרפו ביניש והשופט אדמונד לוי.