העליון: אי-אפשר לתבוע לשון הרע בשל "ג'נין ג'נין"

בית המשפט העליון דחה (ד', 27.7.11) את ערעורם של חמישה מחיילי צה"ל שלחמו במבצע "חומת מגן" על דחיית תביעת לשון הרע שהגישו נגד מוחמד בכרי, במאי הסרט "ג'נין ג'נין". השופטים מדגישים שהסרט גדוש בלשון הרע מהסוג החמור ביותר, אך אומרים שהחוק אינו מאפשר ליחידים לתבוע בגינה כאשר אין הדיבה מכוונת במישרין כלפיהם אישית.

השופט יורם דנציגר תימצת בראשית פסק הדין את טענותיו השקריות של בכרי: "כי בוצע ירי בחפים מפשע (לרבות נשים, ילדים, אדם נכה ומחבל כפות); כי נעשה שימוש בילדים במסגרת הלחימה תחת איום שאם לא יבצעו את הפעולות שהתבקשו מהם יירו בהם; כי בוצעה הריסה שיטתית של בתים על יושביהם; כי בוצעה הפגזה מסיבית על בית החולים וכי הצבא פגע באספקת המים והחשמל של בית החולים תוך מניעת הגעתם אליו של כוחות הצלה; כי אמבולנס הופגז; וכי נגנב כסף של אדם על-ידי החיילים".

דנציגר וחבריו יצחק עמית ומרים נאור מציינים, כי בכרי לא השיג בפניהם על הקביעות העובדתיות של השופטת המחוזית מיכל נד"ב, ולפיהן מדובר בשקרים בוטים. לפיכך, הם קובעים, קביעות אלו עומדות בעינן, ולבכרי לא עומדת אף אחת מן ההגנות שבחוק לשון הרע.


רק בגין פגיעה באדם ספציפי


ואולם, אומרים השופטים, בפני תביעת החיילים עומד למכשול חוק לשון הרע, המאפשר לתבוע רק בגין פגיעה בשמו הטוב של אדם - דהיינו: אדם ספציפי. דנציגר מציין, כי הצבעה כזו אינה צריכה להיעשות במפורש ויש מקרים בהם רימוז ברור יקנה עילת תביעה. אלא שלא זה המצב במקרה הנדון, למרות שהחיילים טענו שהם מוכרים בסביבתם כמי שלחמו בג'נין במסגרת "חומת מגן".

דנציגר אומר, כי בסרט ובפרסומים שסביבו "אין כדי לקשור באופן ספציפי בינם [התובעים - א.ל.] לבין המעשים המיוחסים לחיילים בסרט יותר מאשר כל חייל אחר אשר נטל חלק בלחימה במבצע חומת מגן ובלחימה במחנה הפליטים בג'נין... ההאשמות בסרט אינן מיוחסות לכלל חיילי צה"ל שנטלו חלק בלחימה. הרושם המתקבל מצפייה בסרט הוא כי האירועים הנטענים בוצעו על-ידי חלק מן החיילים".

דנציגר מוסיף: "הצופה הסביר יודע כי מדובר בקבוצה גדולה למדי של אנשים [שלחמו בג'נין - א.ל.] בעוד שמספר האירועים שנטען כי התרחשו בסרט הוא, באופן יחסי לגודל הקבוצה, מספר קטן. במידה מסוימת ההגזמה הנלווית לתיאור האירועים, גורמת לצופה הסביר במדינת ישראל להטיל ספק בסבירות התרחשותם. החד-צדדיות המלווה את הסרט מפחיתה אף היא, ובמידה משמעותית, את האפשרות כי הצופה הסביר במדינת ישראל יסבור כי המדובר בדברים שיש לייחס להם אמינות רבה באופן שיביא אותו לזהות אותם כמיוחסים לכל אחד מחיילי צה"ל שלחמו במחנה הפליטים. אי-אפשר להתחמק מן הרושם כי מטרת הסרט היא להלל את 'רוח הלחימה' של תושבי מחנה הפליטים תוך הכפשה מגמתית של חיילי צה"ל. עם זאת לא אוכל להימנע כי המקרה הוא גבולי. אלמלא חד-הצדדיות שבסרט ואלמלא מאפייני הקבוצה, אין לשלול את האפשרות כי מסקנתי הייתה שונה".


"רגשות הפרט אינם מושא לחוק לשון הרע"


דנציגר שב ומציין, כי מסקנתו נוגעת לצופה הסביר בישראל. בכך הוא רומז, כי לחיילים יש לכאורה עילת תביעה טובה יותר אם הסרט הוקרן או יוקרן בחו"ל - אך לצד זאת קיימת כמובן הבעייתיות של ניהול תביעה במדינה זרה.

דנציגר מציע שורה של מבחני עזר, אשר יסייעו לשופט לקבוע האם הצבעה על קבוצה מסוימת מהווה עילת לשון הרע לכל אחד מחברי הקבוצה: ככל שהקבוצה קטנה יותר ובעלת מאפיינים ייחודיים יותר, יגבר הזיהוי של כל אחד מפרטיה איתה; ככל שהדברים ספציפיים יותר, תגבר הנטייה לייחסם לכל חברי הקבוצה; וככל שהחשד ממשי יותר, תגבר הנטייה לייחסו לכל אחד מחבריה.

דנציגר מסכם: "למותר לציין כי אין בתוצאה אליה הגעתי משום מתן משקל או הכרה כלשהם להאשמות המוטחות בצה"ל בסרט. אין בעמדתי כדי לבטל את הפגיעה שאין בליבי ספק שנגרמה לרגשות המערערים כתוצאה מן הטענות הבלתי מבוססות העולות בסרט, פגיעה שהתעצמה מאחר שלקחו חלק בלחימה הקשה במחנה ונוכח קירבתם לחללים שנפלו בקרב שם. עם זאת, רגשות הפרט כשלעצמם אינם מושא דיני לשון הרע. עניינו של חוק איסור לשון הרע בשמו הטוב של הפרט ורק אם הפגיעה בכבודו נגרמה כתוצאה מהפחתת ערכו בעיני אחרים תוכר זו על-פי החוק".


סכנה של הצפת בימה"ש בתביעות סרק


עמית ונאור הסכימו עם התוצאה, אם כי מנימוק אחר. שניהם סבורים, כי דרכם של החיילים חסומה לאור סעיף 4 לחוק לשון הרע, הקובע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

עמית אומר: "לא אכחד כי התוצאה אליה הגענו מעוררת תחושה של אי נחת. אולם כמו בכל מקרה בו נדרש בית המשפט לפרשנותו של חוק - במקרה דנן סעיף 4 לחוק - על בית המשפט להתרומם מעל הנסיבות הקונקרטיות של המקרה המובא בפניו, וליתן דעתו על השלכות פסיקתו במקרים אחרים, הן כאלה שניתן לצפותם והן כאלה שלא ניתן לצפותם.

"לדידי, דווקא במדינה כה מקוטבת-משוסעת-מפולגת כמו ישראל, יש להקפיד ולשמור על גבולות הגזרה של סעיף 4. שאם לא כן, נמצאנו מרבים בתביעות מצד קבוצות שונות באוכלוסיה בחתכים של פוליטיקה-דת-עדה-גזע-מין-מעמד-גיל-מקום מגורים-נטייה מינית-מוגבלות ועוד. אזכיר כי ההגדרה של לשון הרע בסעיף 1 לחוק כוללת גם ביטויים שעשויים להשפיל ולבזות, ומן המפורסמות הוא שהציבור בארץ הוא מהנעלבים בנקל ומהמרבים להתדיין (ואיני סבור כי אני חוטא בכך בלשון הרע).

"לכן, קיים חשש ממשי כי פרשנות מצמצמת לסעיף 4 לחוק, תעודד תביעות סרק ותגרום להעברת מרכז הכובד של הדיון הציבורי אל כתלי בית המשפט. תוצאה זו היא בלתי רצויה בעליל, הן מאחר שמקומו הטבעי של השיח הציבורי אינו בבית המשפט והן מחשש לאפקט מצנן של חופש הביטוי דווקא בנושאים המצויים בלב המחלוקת הציבורית-פוליטית".

בא כוחם של החיילים, עו"ד אמיר טיטונוביץ, אמר בתגובה, כי מרשיו מאוכזבים מכך שבית המשפט לא הגן עליהם לאחר שהם הגנו על המדינה. עם זאת, הוסיף, "מרשי אינם מתחרטים על כך שהתביעה הוגשה, מאחר שהם לא היו יכולים שלא לעשות להגנה על שמם הטוב.
גם לאחר שבית המשפט החליט לדחות את התביעה ואת הערעור, על בסיס אותה הוראה טכנית שבחוק, הם חשים, כי המאבק לטיהור שמם היה מחויב המציאות (ואף השיג את מטרתו: בית המשפט העליון בישראל קבע שהסרט מגמתי וגדוש שקרים, כי הוא נוצר מתוך מניע פסול, וכי בכרי לא הצליח להוכיח איזו מן ההאשמות הנוראיות, שהוא הפנה בו כלפי חיילי צה"ל)".