בשנת 2002 אבדו למשק קרוב למיליון וחצי ימי עבודה, לעומת למעלה משני מיליון ימים בשנת 2001. כמו כן, התקיימו במשק 47 שביתות מלאות בשנת 2002 בהן השתתפו 1,647,810 עובדים לעומת 62 שביתות מלאות ב-2001 בהן נטלו חלק 426,560 עובדים.
לדברי עו"ד שלמה יצחקי, הממונה הראשי על יחסי עבודה - התמתנות זו בנתוני השביתות קשורה במצב הכלכלי הקשה של המשק בשנה זו. לעומת זאת, הגידול במספר השובתים מוסבר בשביתת האזהרה שהנהיגה ההסתדרות בה השתתפו כמיליון ושלוש מאות אלף שובתים.
עוד עולה מהנתונים, כי בשנת 2002 התקיימו במשק 34 שביתות חלקיות בהן השתתפו 158,590 עובדים לעומת 58 שביתות חלקיות בשנת 2001, בהן נטלו 287,401 שובתים. ירידה זו בנתוני העיצומים מחזקת את ההסבר לפיו הנטייה והמוטיבציה לשבות פוחתת בתקופת מיתון ואבטלה גבוהה.
הסיבות העיקריות שגרמו לשביתות בשנת 2002 קשורות בחידוש הסכמי עבודה (19%) שינויים ארגוניים ופיטורי עובדים (19%). כ-13% מן השביתות היו על רקע הלנת שכר, כ-11% כתוצאה מתביעות שכר, עקב הרעה בתנאי עבודה והשאר מסיבות אחרות.
יצחקי מציין עוד, כי רוב השביתות (70%) בשנת 2002 כמו רוב השובתים וכן רוב ימי העבודה שאבדו למשק (94%) התמקדו בסקטור הציבורי. גם כשנה שלפניה בולטת שביתתם של הפקידים ברשויות המקומיות.
לטענת עו"ד יצחקי, מצב חמור זה בשירות הציבורי, המביא את ישראל לתפוס את המקום הראשון בעולם בהשוואת נתוני השביתות של היחידה ליחסי עבודה לאלה של שאר המדינות, מצריך חשיבה מחודשת לגבי הפעלת מנגנוני ההידברות וחיזוק מנגנוני התיווך והבוררות המוסכמת.
יצחקי מדגיש, כי במחצית הראשונה לשנת 2003 חלה החרפה משמעותית בהיקף השביתות, השובתים וימי העבודה שאבדו למשק עקב השביתות הכלליות במשק שהובילה ההסתדרות כתגובה לתוכנית הכלכלית של האוצר.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
