עו"ד רן יגנס, שהיה שותף בכיר במשרד יגנס-טויסטר-בירן המתמחה בנדל"ן וכיום עומד בראש משרד משלו, דרש שכר טירחה מופרז מקרובי משפחה אותם ייצג. חוות הדעת שהגיש מטעמו עו"ד דודי זלמנוביץ, יועץ אסטרטגי למשרדי עורכי דין ובעליה של חברת GlawBAL, הייתה שגויה ומנותקת מנסיבות המקרה. כך קובעת (14.8.11) שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
נורית רביב.
יגנס ייצג את בני משפחת אסטרחן - שאחת מהן (שולמית, הנתבעת בתיק הנוכחי) היא בת-דודו - במשך 14 שנים (2002-1998) בהליכים נגד חברת רדימיקס. יגנס נכנס לתמונה לאחר שבני המשפחה כבר הגישו תביעה נגד רדימיקס, בטענה שהמפעל שלה בנהרייה גרם להם מטרדים קשים. בסופו של דבר נסגר המפעל, אך בני המשפחה לא הגישו תביעת נזיקין ובית המשפט לא פסק הוצאות לזכותם.
יגנס ואסטרחן לא חתמו על הסכם שכר טירחה, ולאורך השנים גבה יגנס 30,000 שקל. בשנת 2007 הגיש תביעה לתשלום 500,000 שקל, תוך שהוא מסתמך על חמישה חשבונות עסקה שהוציא בשנים 2003-1994. לטענת יגנס, הסכום הנתבע - בו העניק הנחה של 20% - משקף 24 ישיבות בבית המשפט, עדויותיהם של מומחים והתמודדות עם משרדי עורכי דין מהשורה הראשונה.
זלמנוביץ הגיש מטעמו של יגנס חוות דעת ולפיה הסכום הנומינאלי שנתבע אף נמוך משכר הטירחה הראוי, מאחר שאסטרחן חויבה בגין 856 שעות, בעוד שהיקף השעות הנדרש עמד לדעתו, וגם התעריף לשותף הבכיר אשר נדרש בפועל נמוך מהמקובל. לדעת זלמנוביץ, שכר הטירחה הראוי עמד על 143,912 דולר, בעוד יגנס תבע רק 90,660 דולר.
רביב אומרת, כי "הסיכום הנטען ביחס לשכר הטירחה היה בעצם סיכום 'פתוח' אשר נעדר פרטים בסיסיים" כגון השכר לשעה. לדבריה, "את זאת יש לזקוף לחובת התובע. לא רק משום שהוא איש המקצוע ומדובר בהסכם שכר הטרחה שלו, אלא גם משום שאין ספק שהן הנתבעת והן אמה סמכו על יחסי האמון והקשר המשפחתי עם התובע, ובודאי לא העלו על דעתן ששכר הטרחה עלול להגיע לסכומים בהיקף שנדרש מהן - לא רק בסוף ההליך אלא גם במהלכו".
לדברי רביב, בא-כוחן הקודם של בנות אסטרחן גבה 5,000 דולר תמורת הכנת התביעה נגד רדימיקס והיה אמור לקבל עוד 250 דולר לכל ישיבה בבית המשפט - ובסך-הכל 11,000 דולר בלבד, לעומת 135,000 דולר שתבע יגנס (כולל ריבית והצמדה). אסטרחן מצידה הגישה גם היא חוות דעת, של עו"ד גאנם, ולפיה השכר הראוי במקרה זה הוא 6,000-5,000 דולר.
כאן עוברת רביב לביקורת הקשה על זלמנוביץ: "מעבר לכך שעו"ד זלמנוביץ אינו פעיל כעורך דין, ואולי מכיר תיק מהסוג הנדון מימיו כמתמחה או כעורך דין ממש בתחילת דרכו - הוא משווה את משרדו של עו"ד יגנס למשרדים גדולים ונחשבים כהמבורגר עברון, ברץ,
ש. פרידמן, פירון, יהודה רווה, תוך שהוא מתעלם מכך שבעת העברת הייצוג אל עו"ד יגנס, מנה משרדו של התובע שלושה עורכי דין בלבד, אחד מהם הוא אביו של התובע שנפטר באותה שנה. שנית, וזה עוד יותר תמוה - התעריפים שנראים למומחה מתאימים למשרדו של עו"ד יגנס, הם התעריפים המקובלים במשרדים המובילים שאליהם הושווה משרדו של התובע, אבל לא בשנת 1988, כי אם 20 שנה מאוחר יותר - בשנת 2008".
לדברי רביב, זלמנוביץ התעלם מכך שלא נקבעה תקרה לשכר הטירחה: "התקרה החסרה, לא חסרה לעו"ד זלמנוביץ, אולי משום שהוא 'פתר' את העניין באמצעות הקביעה הבלתי מבוססת לפיה ניהול התביעה נגד רדימיקס הצריך 1,020 שעות עבודה, בעוד שהתובע מחייב את הנתבעת בגין 856 שעות בלבד... ולבסוף - עו"ד זלמנוביץ סבור, שהתובע היה צריך לתבוע גם מע"מ על סכום התביעה, אלא שהוא מתעלם מכך שסכום התביעה מחושב על סמך חשבונות עסקה שבכל אחד מהם מופיע חיוב במע"מ, על רכיב שכר הטירחה".
מכאן מגיעה רביב למסקנה: "הסכום הנתבע כאן, חורג מגדר הסביר ואינו מידתי, וזה גם אם אין מביאים בחשבון את העובדה שמדובר בלקוח שמצבו הכלכלי רחוק מלהיות שפיר, והוא קרוב משפחה של התובע. אין מנוס אפוא מלפנות לעילה החלופית של שכר ראוי, כשהנחת הבסיס היא שגם את השכר הראוי יש לחשב במקרה זה על בסיס שעות". על סמך זאת קבעה רביב, כי אסטרחן ישלמו ליגנס 125,400 שקל בלבד, והיא נמנעה מלזכותו בהוצאות.