בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב הן על ההכרעה והן על העונש (יום ה', 10.11.11). בפסק הדין קובעים השופטים כי נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, אנס את א' ממשרד התיירות. השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן קבעו, כי עדותה של א' אמינה ואילו גירסתו של קצב הייתה בלתי מהימנה בעליל. במקביל נדחתה טענת ההגנה לפיה ייתכן שהתקיימו בין השניים יחסים בהסכמה. בסופו של פסק הדין משאירים השופטים את גזר הדין כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי: שבע שנות מאסר בפועל. קצב ייכלא ביום 7 בדצמבר בבית הכלא במעשיהו.

נאור הודיעה, כי פסק הדין ניתן פה אחד: היא עצמה דנה בעבירות בהן הורשע קצב, ארבל דנה בראיות התומכות לעדויות המתלוננות וג'ובראן דן בהגנה מן הצדק ובעונש. קצב האזין להכרעה בפנים חתומות ונפולות, מבלי להגיב. הסניגור אביגדור פלדמן ניתק את מבטו מן השופטים והחל לעסוק בטלפון הנייד שבידיו.

נאור פתחה בנושא האונס של א' ממשרד התיירות והודיעה, כי העליון לא מצא לנכון להתערב בשאלת המהימנות של א'. בצדק דחה המחוזי את הטענה כאילו העלילה על קצב, קבע העליון. "אילו רצתה לנקום בו, יכולה הייתה לעשות זאת לפני בחירתו לנשיאות ולבדות סיפור פשוט יותר". עוד נדחתה טענתו של קצב בדבר כבישת עדותה של א', אשר סיפרה על האונס זמן רב לפני שפרצה הפרשה, והשופטים ציינו שמדובר בתופעה מוכרת אצל קורבנות עבירות מין.

גירסתה של א' - אמינה

בית המשפט העליון דן באירועים שלאחר האונס, כגון מכתב השנה טובה ששלחה לקצב וביקוריה בבית הנשיא. "א' אכן נתפסה לתמיהות וסתירות בנוגע למכתב השנה טובה, אך גרסתה הייתה מתפתחת ולא ראינו לנכון להתערב בממצאי המחוזי בנושא זה", קבעה נאור. לגבי שיחותיה של א' עם אורי יואלי, מקורבו של קצב, בהן ביקשה עבודה בלשכת הנשיא - קבע העליון, כי הוא מקבל את הסבריה לפיהם סברה שקצב "חייב לה" וכי קצב הבטיח לסייע לה במציאת עבודה. עוד נקבע, כי הודעותיה הרבות של א' ללשכת הנשיא היו תוצאת הדרכתו של יואלי.

עוד קבע העליון, כי יש לקבל את הנמקת המחוזי לשמירת קשריה של א' עם קצב, שעיקרם - הצורך שלה במקום עבודה. "אי הדיוקים או הסתירות לכאורה בגירסתה של א' אינם מעלים חשש שגירסתה אינה אמת. עדותה לגבי ליבת האירועים נמצאה מהימנה ולא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית המשפט", קבע העליון. השופטים הצטרפו לביקורתו של המחוזי על עדותו של קצב, "אשר נתפס באי אמירת אמת ועדותו נמצאה בלתי מהימנה בעליל".

מכאן עבר העליון לדון בטענת ההגנה החלופית ולפיה בין קצב לבין א' התקיימה מערכת יחסים בהסכמה, ונאור אומרת, כי משמעות הדבר שיש לקבוע שקצב – שהכחיש בתוקף אפשרות זו – מסר עדות שאינה אמת. לדבריה, אין המדובר במקרה זה בראיות נסיבתיות, ולפיכך אי-אפשר לסתור אותן באמצעות תרחישים כפי שהציעה ההגנה. "אין באירועי המעטפת כדי ליצור ספק סביר", קבעו השופטים. הם הדגישו, כי אפילו אם התרשם קצב שא' מאוהבת בו ומעוניינת בקרבתו - "ואיננו מניחים כך" - עדיין זכותה הייתה לסרב לקיים עימו יחסי מין בשני אירועי האונס. העליון גם מעיר, כי הסניגורים חקרו את א' על אפשרות זו רק כדי לצאת ידי חובה.

קצב לא הצליח להוכיח את האליבי

העליון נכנס לעומקה של טענת האליבי שמסר קצב לשני מעשי האונס, ודחה אותה. השופטים התייחסו לבעייתיות בעדותה של א' לגבי מועד האונס הראשון (בלשכת שר התיירות בתל אביב). למרות זאת קבע העליון, כי אין בכך כדי לשלול את ליבת גירסתה של א', וכי לקצב אין טענת אליבי ההופכת אותה לבלתי אפשרית.

"חומר הראיות אינו מעלה ספק סביר בדבר קיומם של כל יסודות העבירה בה הורשע המאמר. אין בפיו טענת אליבי סבירה וטענת אי סבירות שביכולתה לדחות את גירסתה של א'", סיכמה נאור את האישום המרכזי. "לפיכך, דינו של הערעור להידחות".

נאור עברה לדון בעבירות האחרות בהן הורשע קצב - מעשים מגונים והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא וה' מלשכת הנשיא, ושיבוש מהלכי משפפט בעניינה של ל'. לדברי השופטים, בסופו של דבר ביקשה ההגנה שיתערבו במהימנות העדים והראיות כפי שנקבעו בבית המשפט המחוזי. העליון מצא שגרסאות המתלוננות מחזקות זו את זו, והן מעידות על השיטתיות בה פעל קצב, ולפיכך נדחה ערעורו של קצב גם בנושאים אלו.

עדויות העבר מלמדות על דפוס פעולה

ארבל עברה להקריא את החלק שכתבה בפסק הדין והעוסק בעדויות התומכות בגרסאות המתלוננות, ובעיקר בעדויות שהושמעו במחוזי בדבר מעשים שעשה קצב אך חלה עליהם התיישנות. העליון קבע, כי אין מקום להתערב בקביעת המחוזי לגבי מהימנותה של א"כ, אחת העדות המרכזיות בדבר השיטתיות שבמעשיו של קצב, וכי קיים דמיון משמעותי בין המעשים שביצע קצב בא"כ לבין אלו שביצע בא'. ניתן למצוא דפוס פעולה זהה בין השתיים, שעבדו תחתיו במשרד התיירות, קובעת ארבל. בשני המקרים הוא ניסה לקרב אותן, ומשהתנגדו לו - תקף אותן ולאחר מכן השפיל אותן בעבודתן, ולבסוף הביא את השתיים לכתוב לו מסמכים שיוכלו בעתיד להפריך האשמות נגדו.

"קריאה של ארבע העדויות מלמדת על חיבוקים של קצב כלפי עובדותיו הצעירות שכוונותיו מיניות. הן מעידות על שיחות אישיות מצידו, החורגות מיחסי עבודה רגילים", המשיכה ארבל בנוגע לעדויות האחרות על המעשים שהתיישנו, ואשר דומות מאוד לאלו של ל' ושל ה'.

ביקורת קשה על מזוז והתקשורת

ג'ובראן עסק בטענת ההגנה מן הצדק, שעיקריה: דיבור בשני קולות כאשר המדינה טענה בבג"ץ שאין די ראיות להאשמתו של קצב באונס של א'; הסיקור התקשורתי הנרחב והעוין; והתנהלות היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, והמשטרה בדבר פתיחת התיק.

בנוגע לשני הקולות קובע ג'ובראן, כי המדינה מעולם לא טענה שא' אינה אמינה, אלא שיש בעיה בתשתית הראייתית הכוללת. לקצב מעולם לא הובטח שלא יועמד לדין בנושא זה, ולאחר שביטל את עסקת הטיעון - הצטברו ראיות רבות נוספות נגדו. בינתיים התנהל המשפט, א' נמצאה מהימנה וקצב נמצא בלתי אמין בעליל, וכך נוצרה תמונה ראייתית כוללת. מכאן התפקיד הוא של בית המשפט ושלו בלבד, אומר ג'ובראן.

העליון קובע, כי העיסוק התקשורתי חצה כל גבול בפרשה זו, וכי יש לקוות שעוול תקשורתי זה יעבור מן העולם ולא יישנה. הדבר עלול לגלוש לפגיעה בטוהר הדיון המשפטי, ואין זה נכון שהיועץ המשפטי לממשלה יתייחס בתקשורת לראיות ולפרשה. "הדבר מהווה תקלה קשה וטוב שהדברים לא היו נאמרים כלל, במיוחד כאשר מדובר בגורם הבכיר ביותר בתביעה המעצב את דעת הקהל. אל לו ליועץ המשפטי להיגרר אחרי דעת הקהל ולהביע דעה בנוגע לראיות בטרם התקבלה החלטה. אסור לגורמי אכיפת החוק לקחת חלק במתרחש בזירה התקשורתית", קבע ג'ובראן בביקורת קשה על מזוז.

עם זאת, הוסיף ג'ובראן, אין מקום לקבל את טענת ההגנה בדבר ביטול ההליך. ככל שהנאשם בכיר יותר והעבירות חמורות יותר, כך תרבה התקשורת לעסוק בכך. "העיסוק של התקשורת בפרשה אינו נותן מנוח. היו פרסומים שמוטב היה שלא יתפרסמו", אמר ג'ובראן. ואולם, אין בכך כדי להביא לביטול כתב האישום. מעצם מעמדו של קצב, היה צריך להיות לו ברור שהוא עומד באור הזרקורים של התקשורת והציבור, ותהילתו כנשיא המדינה הייתה לו לחרב פיפיות. הפגם שבטיפול התקשורתי אינו כבד עד כדי כך שהוא מצדיק את ביטול כתב האישום.

עוד התייחס ג'ובראן להדלפות הרבות מן החקירה וקבע, כי לא הוכח מי היה הגורם המדליף ואין בכך כדי לבטל את כתב האישום. לפיכך, נדחו כל טענותיו של קצב להגנה מן הצדק.