החל באמצע שנות ה-90 פעל דני דנקנר, בשמה של תעשיות מלח ומטעמה, לקדם הסדר מקרקעין שנחתם בין החברה לבין מינהל מקרקעי ישראל, שעניינו שינוי ייעוד קרקעות בעתלית ובאילת מייעוד של תעשיית מלח לייעוד של מגורים, תיירות ומסחר ומתן זכויות בקרקע לאחר שינוי ייעוד.

המדינה טוענת, כי בשנים 2004-2002, על-מנת לקדם את הסדר המקרקעין, ובשל היקף ההסדר וחריגותו, סיכמו דנקנר ומאיר רבין כי האחרון יתן טובות הנאה כספיות ליעקב אפרתי, מנהל המינהל באותה עת, על-מנת להטותו למשוא פנים בקידום ההסדר בו חפצה תעשיות מלח.

בהתאם למוסכם, נתן דנקנר לרבין, בשמה של תעשיות מלח ומטעמה, 1.1 מיליון שקל, על-מנת שייתן טובות הנאה כספיות לאפרתי, וזאת תוך שימוש במערכת כוזבת של כיסוי חשבונאי, שנועדה להסוות את מתן כספי השוחד. אפרתי קיבל לא פחות מ-45,000 שקל ופעל לקידום הסדר המקרקעין. דנקנר מואשם במתן שוחד, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובהלבנת הון. אפרתי מואשם בלקיחת שוחד, ורבין - בתיווך לשוחד.

סיפור מעניין הנחשף בכתב האישום יוצר קשר – לטענת המדינה – בין פרשת הולילנד לפרשת תעשיות מלח, ואולי גם מרמז על חלק מהסיבות שהביאו את בנק ישראל לדרוש את הדחתו של דני דנקנר מתפקידו כיו"ר בנק הפועלים.

לטענת המדינה, בתחילת 2004 – בעת שטיפל בתוכניות שהרחיבו את פרויקט הולילנד – ביקש מהנדס עיריית ירושלים דאז, אורי שטרית, מעד המדינה ש"ד לסייע לו בהפחתת החוב לו היה ערב לבנק הפועלים בעקבות מות אחיו, אשר עמד באותה עת על 2.5 מיליון שקל. לבקשתו של ש"ד, פנה מאיר רבין לדנקנר (שהיה אז סגן יו"ר הבנק) בבקשה שיסייע לשטרית בהפחתת החוב. בנובמבר 2004, לאחר סדרת פגישות בין שטרית לבין דנקנר ונציגי הבנק, הסכים בנק הפועלים ששטרית ישלם רק 105,000 דולר – פחות משישית מסכום החוב – ב-42 תשלומים חודשיים של 2,500 דולר כל אחד. שטרית – ממשיכה המדינה – לא שילם מכיסו אפילו סכום זה, שכן הוא קיבל אותו מידי ש"ד, שמן הסתם קיבל את הכספים מיזמי הולילנד.