העליון: דיין זכאית להגנות מלשון הרע נגד ר'

בית המשפט העליון קובע (יום ד', 8.2.12), כי אילנה דיין לא הוציאה לשון הרע על רב-סרן ר' בכתבה ב"עובדה" בנושא וידוא ההריגה ליד רצועת עזה. בכך ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (והמיועד לעליון), נעם סולברג, שחייב את דיין לפצות את ר' ב-300,000 שקל.

השופטים אליעזר ריבלין ויצחק עמית קבעו, כי לדיין עומדת הגנת אמת בפרסום, שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן. דיין הסתמכה בשעתו על מקורות מהימנים, לרבות כתב אישום שהוגש ביום שידור הכתבה נגד ר' ואף האמינה בנכונות הדברים. השופט עוזי פוגלמן קבע, כי דיין נהנית מהגנת החובה לפרסם דבר שהוא בעל עניין ציבורי חשוב.

ערעורה של טלעד, שהייתה אז זכיינית ערוץ 2, לגבי עצם הטלת האחריות עליה נדחה, משנמצא שהפרומו אותו שידרה כלל לשון הרע. עם זאת הופחת סכום הפיצוי שהוטל על טלעד מ-300,000 ששקל ל-100,000 שקל, בהתחשב באיזון הראוי בין חירות הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב.


יכולות הבירור של עיתונאי סביר


ריבלין קובע: "תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת, כפי שהייתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר. ויש לזכור: העובדות אשר עמדו בבסיס הכתבה העמידו, באותה עת בה שודרה, בסיס לכתב אישום שהוגש על-ידי שלטונות התביעה הצבאית כנגד סרן ר', וזו האמת שעמדה בפני מגישת התוכנית". שיקולי העריכה, הוא מוסיף, גם אם לא תמיד היו מוצלחים, אינם משנים תמונה זו.

ריבלין דוחה את עמדתו של סולברג, לפיה לא היה עניין ציבורי בשידור הכתבה במועד שידורה, בשל ההליך המשפטי שהתנהל נגד ר'. "קביעה שכזו הייתה מוציאה מגדר ההגנה פרסומים מותרים ומונעת דיון בשאלות שיש בהן עניין לגיטימי לציבור – וכך פוגעת בחופש הביטוי ובעיקרון פומביות הדיון. לציבור יש עניין גם בנושאים הנדונים בתיקים עומדים ופתוחים, ושאלות הנוגעות לפתיחה בהליכים פליליים עשויים בהחלט להוות בסיס לדיון שיש בו עניין ציבורי", הוא קובע.

עוד קובע ריבלין, כי אבד הכלח על ההלכה הישנה בה השתמש סולברג, ולפיה חובתו של עיתונאי אינה לפרסם מידע המצוי בידיו, אלא להפנותו לרשויות המוסמכות. "על העיתונאים לחשוף שחיתויות, להעביר ביקורת על השלטון ועל גופים פרטיים הפועלים במשק. תפקידם הוא להאיר את אותו המידע המגיע אליהם ואשר מצביע על פגמים בהתנהלות המערכות הציבוריות ולהעמידו לעיני הציבור; לשמש כ'כלב השמירה' של הדמוקרטיה ושל כיבוד החוק", אומר ריבלין.


אמירות מיותרות - אך לגיטימיות


ריבלין מוסיף: "אכן, חלק מאמירותיה של דיין במהלך השידור היו מיותרות, אם לומר את המעט. ראוי היה לה כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה עובר לשידור הכתבה... אך באלה בוודאי יש משום הבעת דעה החוסה בנסיבות המקרה הזה תחת הגנת החוק".

לעומת זאת קבע בית המשפט העליון, כי הפרומו חרג מגבולות המותר והיווה לשון הרע. טלעד "עברה את הקו המפריד בין פרסום מידע אמיתי על-פי מהותו ובעל עניין לציבור, לבין פרסום מידע חלקי שמטרתו השגת רווחים כלכליים ותוצאתו פגיעה בשמו הטוב של סרן ר'. בבחירת המידע החלקי שהוצג בפרומו לא הייתה טלעד זהירה מספיק ולא שקלה את הצורך בשמירה על שמו הטוב של סרן ר'. הקדימון היה בוטה, מודע ומכוון. במודע ובמכוון הוא בא להטות את הדברים נשוא הכתבה", פסק ריבלין.


התקרית ליד מוצב "גירית"


פסק הדין עסק בכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה", בנוגע לאירוע שהתרחש באוקטובר 2004 ליד מוצב "גירית" שבדרום רצועת עזה. חיילי המוצב הבחינו בדמות המתקרבת אליו, באזור שהיה אסור לתנועת אזרחים, וירו עליה. ר', שהיה אז סרן ומפקד המוצב, הסתער לעבר הדמות וירה עליה לצורך וידוא הריגה. רק לאחר מכן התברר, שהייתה זו ילדה כבת 14, אימאן אל-האמס, מרפיח. ר' נעצר, הועמד לדין צבאי וזוכה מכל אשמה.

הכתבה שודרה ב-22.11.2004, וכללה שילוב של קטעים מחקירתו של ר' במצ"ח, סרטים שצילמו חיילי המוצב וקטעי אילוסטרציה. ר' טען שהכתבה הציגה אותו כמפלצת צמאת דם, בעוד דיין טענה שמדובר בכתבה ששיקפה את המציאות והייתה המסמך העיתונאי המאוזן ביותר שטיפל בפרשה, שהסעירה את התקשורת זמן רב.

סולברג קבע, כי הכתבה התיימרה להציג עובדות ולא להותיר ספקות, והיוותה לשון הרע כנגד ר'. לדבריו, לשון הרע התבטאה בכך שהוא הוצג כמי שירה באל-המאס למרות שידע שמדובר בילדה, כמי שהורה לאחר מכן לירות אפילו בילדים בני שלוש, כמי שמפקד על חיילים שחגגו את מותה של אל-המאס, כמי שהביא לטיוח התחקיר בעניינו וכמי שהיתמם בחקירת מצ"ח. סולברג קבע, כי כל אלו אינם נהנים מהגנת האמת בפרסום, שכן ר' לא ידע שמדובר בילדה; דבריו על ירי בבני שלוש הוצאו מהקשרם; חגיגות החיילים צולמו במועד אחר; והתחקירים בעניינו הוכחו כמדויקים כאשר זוכה. לדברי סולברג, "התמונה העובדתית המתקבלת בתודעתו של הצופה הסביר שונה מעובדות האמת שינוי ניכר, לרעת התובע ולגנוּת שמו הטוב ודמותו".