העליון: אין גניבת עין בנכס הנעדר מוניטין

"עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה. על כן, הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו - אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין. במקרה כזה לא קם לתובע אינטרס קנייני במוצריו או בשמו המסחרי". כך קובע (יום ב', 12.3.12) המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין.

ריבלין ממשיך ואומר: "לחיקוי תהיה, לכל היותר, משמעות במישור האינטרס הציבורי לדעת בוודאות את מקור הטובין אותם הוא רוכש. אינטרס זה מוגן באמצעות דינים כגון דיני הגנת הצרכן, אך אין לו מקום תחת עוולת גניבת העין. באופן דומה, העתקה של נכס בעל מוניטין אשר לא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה - גם היא אינה מעניינה של העוולה".

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של מעצבת האופנה טלי דדון-יפרח על דחיית תביעתה בטענה לחיקוי בגדים שעיצבה. דדון-יפרח הגישה את התביעה נגד חנויות "אופנת גריפין" ובעליהן ונגד חברת א.ת סנאפ שייצרה את הבגדים המחקים ובעליה. בית המשפט המחוזי מצא שאכן קיים דמיון רב בין הדגמים, כאשר המחקים נמכרים במחיר נמוך בהרבה. ואולם, קבע המחוזי, דדון-יפרח לא הוכיחה שהיא נהנית ממוניטין ושהציבור מזהה אותה עם עיצוביה.

ריבלין אימץ את מסקנותיו של המחוזי וקבע: "אין המקרה שלפנינו מתאים לעוולה של גניבת עין - בין אם מפני שלא הוכח מוניטין בדגמי הבגדים שהועתק, בין אם מפני שלא הוכח חשש מפני הטעיה של הלקוחות הפוטנציאליים. אמת, המשיבים מכרו העתקים של דגמי המערערת במחירים נמוכים, בזמן שהיו בקשרים עסקיים עם המערערת והתכוונו למכור גם את סחורתה. התנהלותם מעוררת סלידה. ייתכן - ואין בכוונתי לקבוע מסמרות בדבר - כי דרך התנהלות זו מקימה עילות תביעה אחרות - חוזיות או צרכניות. אולם אין היא מעוררת חשש מפני פגיעה במוניטין של המערערת בעקבות הטעיה של לקוחות אשר יסברו כי קנו את מוצריה, ולכן היא אינה מקימה עילת תביעה בגין העוולה של גניבת עין".

יפרח-דדון, אשר יוצגה בידי עוה"ד יעקב קלדרון ואסף שיר, חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את הנתבעים ייצג עו"ד אברהם מונטגיו.