אולמרט הסתיר בימק"א את ידידותו עם ארנון

אהוד אולמרט הסתיר בתחילת שנות ה-2000 ממבקר המדינה ומבג"ץ את ידידותו האישית עם עו"ד יגאל ארנון, בכל הקשור לפרשת ימק"א. כך עולה מפסק הדין בעניינו של אולמרט. בדיקה חוזרת של פרטי פרשת ימק"א גם מעלה קווי דמיון בינה לבין פרשת הולילנד.

בשנת 1996, בזמן כהונתו של אולמרט כראש עיריית ירושלים, אישרה הוועדה המחוזית תוכנית להפוך את מתחם ימק"א בעיר - ובמרכזו מגרשה של בית"ר ירושלים - לאזור מגורים, מסחר, מלונאות וספורט יוקרתי. עקב כך, דרשה העירייה מאגודת ימק"א היטל השבחה בסך 26.4 מיליון דולר. ימק"א טענה שהיא פטורה לחלוטין מההיטל, אך לאחר מכן הציגה שומה נגדית ולפיה יהיה עליה לשלם 1.24 מיליון דולר בלבד.

לאחר פגישה במרס 1997, בה הכריע אולמרט בהסכמת ימק"א במחלוקות בין הצדדים, הושג הסכם ולפיו תשלם ימק"א 14.2 מיליון דולר, מתוכם 3 מיליון דולר בלבד במזומן. את היתרה התחייבה האגודה לשלם בצורה של 200 מקומות חניה נוספים עליהם תוכל העירייה לגבות "כופר חניה", וכמו-כן התחייבה להעמיד לרשות העירייה גני ילדים, בריכת שחייה, ספרייה, אולם אירועים ואולם מופעים. שמאי מטעם העירייה העריך את שווי התועלות הנוספות ב-14.4 מיליון דולר. ההסכם נחתם ביולי 1997, ואולמרט עצמו חתם עליו בשם העירייה.

מבקר המדינה: היה ניגוד עניינים

בשנת 2001 גילה מבקר המדינה דאז, שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליעזר גולדברג, כי ימק"א יוצגה במו"מ מול העירייה בידי עו"ד יגאל ארנון, אשר ייצג את אולמרט באותה עת במשפטו (בו זוכה) בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד, וקבע שאולמרט היה מצוי בניגוד עניינים. בעקבות זאת עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ, בבקשה לבטל את ההסכם. השופטים תאודור אור, מרים נאור ואשר גרוניס דחו את העתירה. אור ונאור קבעו, כי אולמרט לא פעל בניגוד עניינים, ואילו גרוניס השאיר שאלה זו בצריך עיון.

במשפטו הנוכחי של אולמרט הסתמכו עורכי דינו, אלי זהר ורועי בלכר (שייצגו אותו גם בבג"ץ ימק"א) במידה רבה על אותה החלטה של בית המשפט העליון, וטענו שכשם שאולמרט לא היה בניגוד עניינים מול מייצגו דאז - כך לא היה בניגוד עניינים בטיפולו כשר התמ"ת בענייני לקוחותיו של עו"ד אורי מסר. השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל דחו טענה זו, לאחר שעמדו על שורה של הבדלים בין המקרים. בין היתר ציינו, כי ארנון פרש אישית מייצוג ימק"א והעבירו לעורכי דין אחרים ממשרדו, לאחר שהחל לייצג את אולמרט בתיק הפלילי.

"יחסים אישיים יותר טובים ממני"

השופטים מזכירים, כי זהר ובלכר העלו את פסק דין ימק"א כבר בתגובה ששלחו למבקר המדינה היוצא, מיכה לינדנשטראוס, כאשר הכין טיוטת דוח על ייצוגו של מפעל סיליקט בידי מסר. באותה תגובה נאמר: "קשרי החברות בין ראש הממשלה לבין עו"ד יגאל ארנון, שייצג באופן אישי את ראש הממשלה במשפט שנוהל נגדו אותה עת, כאשר משרדו ייצג את ימק"א במגעים עם עיריית ירושלים, לא נפלו מקשרי החברות בין ראש הממשלה לעו"ד מסר".

אולמרט עצמו התייחס לאותה ידידות בחקירתו במשטרה, באומרו שארנון היה מצוי עימו "בידידות גדולה והיה גם עורך דיני". בעדותו בבית המשפט אמר אולמרט: "יגאל ארנון היה חבר שלי ונשאר חבר שלי והקשר בינינו היה מהמפורסמות". ואילו מסר אמר בעדותו: "יגאל ארנון בשעתו היה ביחסים אישיים [עם אולמרט] יותר טובים ממני".

"הטענה לא נזכרה בפרשת ימק"א"

ארד, צבן וסובל אומרים, כי לכאורה ניתן להסיק מכך, שפסק דין ימק"א התיר לעובד ציבור לטפל בענייניו של מייצג עימו הוא מיודד - אך לא כך הוא. ראשית, הם מזכירים, ארנון לא ייצג בעצמו את ימק"א מול אולמרט והעירייה. כאן הם מגיעים לנקודה ממנה עולה ההסתרה של אולמרט באותה עת, אשר ייתכן שהשפיעה הן על מבקר המדינה והן על בג"ץ:

"שנית, הטענה שלפיה עו"ד ארנון לא היה רק עורך דינו של הנאשם אלא גם חברו, לא נזכרה באף אחד משלבי הדיון בפרשת ימק"א: לא בדוח מבקר המדינה בפרשה זו, לא בתגובה שהעירייה והנאשם הגישו לעתירה ביום 31.5.01 ולא בפסק הדין בעתירה מיום 25.3.04. יתר על כן, טענת החברוּת בין הנאשם לבין עו"ד ארנון לא נזכרה אפילו בתגובת הנאשם לטיוטא של דוח מבקר הדמינה בנושא מפעל סיליקט. הטענה הועלתה לראשונה בתגובת הנאשם לטיוטא הסופית של אותו דוח ביקורת, שהינה מסמך מאוחר למסמך התגובה לטיוטא המקורית.

"מאחר שבית המשפט שנתן את פסק הדין בפרשת ימק"א לא היה ער לטענות החברוּת עם עו"ד ארנון, אין למצוא באותו פסק דין אסמכתה למצב בו עובד הציבור נדרש לקבל החלטה בעניין שהמייצג בו אינו רק עורך דינו של עובד הציבור (בעניין אחר) אלא גם חברו".

דמיון בין ימק"א להולילנד

כאמור, ההתנהלות בנושא היטלי ההשבחה של ימק"א דומה מאוד לזו שתיאר ש"ד בפרשת הולילנד. לדברי ש"ד, העירייה דרשה היטל השבחה של 38 מיליון דולר, היזמים הציעו לשלם 1.5 מיליון דולר, ולבסוף הושג הסכם על 20 מיליון דולר. גם בהסכם זה היה אולמרט מעורב וגם עליו הוא חתם אישית. לטענת ש"ד, מעורבותו זו לטובת היזמים נבעה מהשוחד שקיבל מהם.

הדמיון בין המקרים יכול להתפרש בשני אופנים. מחד-גיסא ניתן לטעון, כי הדבר מוכיח שהתערבותו של אולמרט בהולילנד לא הייתה יוצאת דופן, וגם חתימתו על ההסכם עימה לא הייתה (כפי שטען ש"ד) אירוע חריג. מאידך-גיסא ניתן לטעון, כי העובדה שאולמרט התערב בימק"א בצורה שגבלה בניגוד עניינים, מלמדת שגם התערבותו בהולילנד לא הייתה נקייה משיקולים זרים.