"כאשר נישום מבקש להעלות טענה שעניינה רישום בלתי-תקין לכאורה שהוליד חוב לא ידוע - ניתן להביא טענה זו בפני בית המשפט, אך זאת רק אם יש לנישום ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסתור את חזקת תקינות המינהל". כך אומרת (יום ג', 7.8.12) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.
בית המשפט העליון דן בשאלה, כפי שניסחה אותה ברק-ארז, לפיה "אדם נדרש לשלם חוב מס שלטענתו לא ידע עליו ומקורו לא ברור לו. מהי הדרך הדיונית המתאימה לתקוף חוב זה ולטעון כנגדו? ברגיל, חיובי מס מגולמים בשומה, ואז הדרך הנכונה להעלות טענות כנגדם היא הגשת השגה על השומה (ובמקרים מתאימים, הגשת ערעור על ההחלטה בהשגה). אין לעקוף את החובה לעשות כן באמצעות פנייה ישירה לבית המשפט. אולם, האם ניתן לפנות אל בית המשפט כאשר הנישום אינו כופר בשומות שהוצאו לו בעבר, אלא טוען כי היקף החוב הנטען על-ידי רשויות המס אינו תואם את השומות שהוצאו ואת התשלומים שביצע?"
לסתור את חזקת תקינות המינהל
מסקנתה של ברק-ארז היא, כי יש להבדיל בין שלושה מצבים: "(א) ברגיל, טענות נגד חובות מס צריכות להיות מועלות בהליכי השגה. הליכי השגה הם גמישים דיים על-מנת לאפשר את מרבית הטענות שעשויות להיות לנישומים כנגד חיובי המס שלהם; (ב) כאשר נישום אינו חולק על השומות אלא מבקש להעלות טענת 'פרעתי' ביחס לשומות אלה, הדרך פתוחה בפניו לעשות כן בהליכי הוצאה לפועל; (ג) כאשר נישום מבקש להעלות טענה שעניינה רישום בלתי-תקין לכאורה שהוליד חוב לא ידוע - ניתן להביא טענה זו בפני בית המשפט, אך זאת רק אם יש לנישום ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסתור את חזקת תקינות המינהל".
ביחס למקרה השלישי, מדגישה ברק-ארז: "טענתם של המערערים היא בתמצית כי 'צמח' להם חוב יש מאין, וכי עניין זה צריך להתברר בבית משפט. טענה זו היא במהותה טענה חמורה כנגד תקינות רישומיהן והתנהלותן של רשויות המס. טענה כזו לא ניתן להעלות כטענה בעלמא. לרשויות המס, כמו לכלל רשויות המינהל, עומדת חזקת תקינות המינהל. בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה.
"...אכן, חזקת תקינות המינהל היא חזקה ראייתית בלבד וניתן לסותרה. אולם, על הטוען כנגד התקינות המינהלית להביא ראיות שיש בהן כדי להטיל ספק מהותי בשיקוליה של הרשות או להצביע על אי-תקינות פרוצדוראלית אחרת (כדוגמת, הפרה של זכות הטיעון, שמיעה מאוחרת ועוד)".
בית המשפט העליון דחה את בקשתם של ארבעה בעלי קרקעות לקבוע, כי אין להם חובות כלשהם לרשויות המס, וכי אם יש חובות כאלו - הם התיישנו. מדובר בחובות נטענים של עשרות מיליוני שקלים. ברק-ארז דחתה את ערעורם על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיה מדובר במחלוקת שיש לברר בהליכי השגה. היא לא קיבלה את טענתם לפיה מדובר בתקיפת חובות שגויים מעיקרם המופיעים ברישומי רשות המיסים.
בשל ה"חיבה" לתשלום מיסים
השופט
אליקים רובינשטיין הוסיף: "עלינו לומר בקול צלול, כי אין כעיקרון מקום לפתוח מסלולי השגה בענייני מס שלא בדרכים הקבועות בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), בפקודת המיסים (גבייה) ובהליכים מקבילים בתחום המסים; שם מקומם הגיאומטרי והטבעי של הליכי מס, ועל הפרשנות השיפוטית לתמוך בגישה זו.
"...דרך המלך היא הליכי המס והגבייה על-ידי ההוצאה לפועל. דלתם של בתי המשפט האזרחיים ובית משפט זה צריכה להיות מוגנת ככל הניתן; שאם לא כן, נוכח ה'חיבה' הרבה הנודעת אצל חלק ניכר מן הבריות - בלא שאפגע באיש - לתשלום מיסים, לא יהא חלילה לדבר סוף, במדינה מרובת התדיינויות. האפשרות האחרת של מסלול 'אזרחי' היא בחינת 'מציץ מן החרכים', לשימוש נדיר, ומוטב לו שיימנע ככל הניתן".
השופט
יורם דנציגר הצטרף לדעתם של חבריו, אם כי הוסיף: "כאשר מבקש נישום להעלות טענה שעניינה רישום שגוי ובלתי תקין מצד רשויות המס שאינו משקף חוב אמיתי, יש לאפשר לו לשטוח טענתו זו במסגרת הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי ולא במתכונת הנוהגת בדרך כלל של השגה וערעור עליה, אך זאת רק לאחר שפנה תחילה לרשות המס הרלוונטית, הציג לפניה את טענתו ואיפשר לה לבחון את החלטתה ולהשיבו דבר". לדעת דנציגר, מן הראוי לעגן בחקיקה מסלול שכזה.
המערערים יוצגו בידי עורכי הדין
זאב שרף, שרון גלעד ועברי פיינגולד, והמדינה - בידי עו"ד עמנואל לינדר. בית המשפט העליון נמנע מלפסוק הוצאות לטובת המדינה, משום שהגישה באיחור את בקשתה לסלק על הסף את הערעור.
