הפיצוי הממוצע בתביעות לשון הרע שהוכרעו בידי בתי המשפט בשנים 2011-2004 עמד על 30,708 שקל. כאשר מדובר בתביעות של אישי ציבור, עלה הממוצע ל-70,506 שקל. בתביעות נגד אמצעי תקשורת עמד הפיצוי הממוצע בשנים אלו על 58,818 שקל.
כך עולה ממחקר אמפירי ראשון מסוגו שערכו ד"ר תמר גדרון מהפקולטה למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, עו"ד רועי אילוז ממשרד גולדפרב-זליגמן ועו"ד רועי ריינזילבר, ואשר יתפרסם בכתב העת "משפטים" של האוניברסיטה העברית. המחקר נערך על-רקע הוויכוח בשאלת העלאת תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע, והוא בדק 563 פסקי דין: 505 של בתי משפט השלום, 21 של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה, 31 של בית משפט מחוזי בערכאת ערעור ושישה של בית המשפט העליון.
המחקר מצא תנודות משמעותיות למדי במספר תביעות לשון הרע המוכרעות מדי שנה: למעלה מ-80 בשנים 2005, 2007 ו-2008, ושפל של 32 בשנת 2010. הפיצוי הממוצע עמד על שיא של 64,164 שקל בשנת 2008 ועל שפל של 25,241 שקל בשנת 2010. לדברי גדרון, אילוז וריינזילבר, סכום הפיצוי העומד על פחות מהסכום המירבי ללא הוכחת נזק (50,000 שקל) מגלם "אמירה ערכית והצהרה חברתית-תרבותית מצידם של בתי המשפט. לדידם, רמת הפיצוי לא רק שאיננה עולה אלא שכנראה שהיא גם אינה צריכה לעלות".
פיצוי גבוה יותר לבעלי מאפיינים מיוחדים
ממצא נוסף: "תובעים בעלי מאפיינים מיוחדים שבתי המשפט טורחים לציינם ככאלה בפתיח לפסק הדין - ולעיתים שוב במהלך המסקנות - זוכים לפיצויים בשיעור גבוה יותר בדרך כלל בהשוואה לתובעים אחרים. העובדה שהתובע הוא עורך דין, למשל, משפיעה על הערכת הנזק שנגרם לו, בין אם לשון הרע הייתה קשורה להיותו עורך דין ובין אם לאו. כנ"ל לגבי תובעים אותם מכנים בתי המשפט בכינויים מאפיינים אחרים. העובדה שהתובע הוא 'ערבי' (או 'בן מיעוטים'), או 'אתיופי' או 'דתי' או 'חרדי' משפיעה גם על הקביעה אם הפרסום שבגינו מוגשת התביעה הוא 'לשון הרע' לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע וגם על גובה הפיצוי בנסיבות המקרה". הפיצוי הממוצע לתובעים מיוחדים עמד על 49,341 שקל - 61% יותר מהממוצע הכולל.
כאמור, הפיצוי לאנשי ציבור (הגדרה רחבה מאוד בבתי המשפט, כולל סלבריטאים), היה הגבוה ביותר - פי 2.3 מהממוצע הכולל. חברות וגופים משפטיים אחרים זכו לפיצוי ממוצע של 43,040 שקל - 40% יותר מהממוצע. זהו ממצא מפתיע, שכן ההנחה היא שתאגיד משפטי נפגע פחות מאשר אדם בודד מלשון הרע, משום שהוא אינו מתהלך ברחוב ונתון ללעג (כלשונם של בתי המשפט). עוד נמצא, כי בתי המשפט בתל אביב מעניקים פיצוי גבוה ב-33% משל בתי המשפט ביתר חלקי הארץ.
לגבי התביעות נגד אמצעי תקשורת מציינים גדרון, אילוז וריינזילבר, כי רוב פסקי הדין בתחום לשון הרע אינם נגדם. מצד אחד ייתכן שהתפתחות הפסיקה בנוגע למדיה האינטרנטית תגדיל את המספר, אך מצד שני ייתכן שפסק דינו של בית המשפט העליון בנושא
אילנה דיין יקטין אותו. "לצד אלו מן הראוי להזכיר כי ממצאי המחקר הראו כי סכומי הפיצויים אותם פוסקים בתי המשפט נגד המדיה גבוהים יחסית ונושקים לתקרה הסטטוטורית. בשלוש מתוך שמונה שנות המחקר סכום הפיצויים בו חויבו נתבעי המדיה היה אף גבוה מהתקרה הסטטוטורית".
מגמה של שינוי איזונים
על ההצעה להעלות את תקרת הפיצוי אומרים גדרון, אילוז וריינזילבר: "עם כל הביקורת על העיתונות בישראל, שבהחלט יכולה וצריכה לבחון את עצמה ואת הסיבות לגינוי המוטח בה גם מצד מי שאינו מחסידי דרכם של הוגי התיקונים לחוק איסור לשון הרע, יש מקום לבדוק אם בנסיבות הקיימות כפי שהן משתקפות במחקר, כשמספר התביעות המסתיימות בהצלחה בבתי המשפט בארץ אינו מצוי בעלייה, כשמספר התביעות של אנשי ציבור מהווה פחות ממחצית התביעות המצליחות וכשמרבית הנתבעים אינם דווקא נתבעי מדיה, הכלי המוצע של הגדלת תקרת הפיצוי (פי שש) הוא הכלי הנכון.
"...ההצעה להגדיל את תקרת הפיצוי הסטטוטורי משקפת מגמה של שינוי איזונים ערכיים והרחבת ההגנה על השם הטוב על חשבון חופש העיתונות. החמרת הרתעתם של מפרסמים באופן שעלול להשתיק מראש פרסומים בעלי פוטנציאל חשיבות ציבורית - בעיקר כאלו של העיתונות החוקרת - מחייבת עריכת חשבון נפש מראש בשאלה לאן תוביל פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בסכומים גבוהים הן מבחינת העיתונות עצמה והן מבחינת החברה הישראלית בכללותה".
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
