שופטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, טובה סיוון, קבעה (יום ה', 2.10.03) כי תביעה בשל הפרת הבטחת נישואין אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובעת, לפיה היא והנתבע היו "ידועים בציבור".
התובעת הכירה את הנתבע בספטמבר 2000, ובינואר 2001 הרתה לנתבע, שהיה נשוי באותו זמן.
לטענתה, התקיימו במערכת היחסים שבינה לבין הנתבע התנאים להכרה ב"ידועים בציבור" קרי, חיי משפחה במשק בית משותף: חודש וחצי לאחר הכרותה את הנתבע, היא עברה להתגורר עימו; הם רכשו יחד מוצרים שונים לדירה; שילמו יחד את הוצאות אחזקת הדירה; הפכו לזוג לכל דבר ועניין, קיימו יחסי אישות ככל בני זוג, בילו יחד ושילמו האחד עבור משנהו. לטענתה, התובע הפך בן-בית במשפחתה ואף הבטיח לה כי יינשאו זה לזו ברגע שיפרד מאשתו. להוכחת טענתה, הביאה התובעת טופס הגרלה שמילאו היא והנתבע יחד, ומכתב מווטרינר הממוען לשניהם.
באמצעות עורך דינה, שמעון מור יוסף, טענה התובעת כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתביעתה, מכוח היותם של הצדדים "ידועים בציבור", הנחשבים "בני משפחה", לצורך חוק בית המשפט לענייני משפחה.
הנתבע טען, באמצעות עו"ד מיכל אופיר, כי הצדדים אינם ידועים בציבור, ולכן אינם "בני משפחה" כהגדרת החוק. לטענתו, התובעת ידעה כי הנתבע נשוי לאישה אחרת, וידעה כי יחסיהם היו יחסי חברות בלבד, ללא כוונה להעמקת הקשר, עקב מצבו המשפחתי והנפשי של הנתבע באותה תקופה - ותו לא. התובע ציין, כי התובעת עברה להתגורר עמו בדירתו בתל אביב, כיון שפוטרה ממקום עבודתה בירושלים, וזאת לתקופה של 3 חודשים בלבד; בתקופה זו, הנתבע הוא זה ששילם את הוצאות אחזקת הבית; הצדדים לא ניהלו "משק בית משותף", ומעולם לא התכוונו או תכננו להינשא.
לבסוף טען, היכרותו עם הורי התובעת הינה שטחית ביותר. לדבריו, מייד כשנודע לתובעת כי היא נמצאת בהריון, עזבה את דירתו.
השופטת סיוון פסקה, כי פרק הזמן הקצר בו התגוררו הצדדים יחד, דלות הראיות שהביאה התובעת להוכחת טענותיה, העובדה שהנתבעת ידעה כי הנתבע טרם התגרש מאישתו, וגילם הצעיר של הצדדים מביאים במצטבר למסקנה, לפיה "קשה לשער כי כוונתם היתה זו המכוונת להגדרת הפסיקה של "ידועים בציבור", לצורך הקשר הנפשי העמוק הדרוש לכך".
סיוון מציינת, כי "מהפסיקה עולה כי היותם של בני זוג 'ידועים בציבור' מהווה אלטרנטיבה להיותם נשואים. אין זה אומר כי נשללת כוונתם להינשא, אולם גם אין מדובר ב'שלב טרום נישואין', אלא ביישות נפרדת של חיים משותפים תוך כוונה משותפת, גלויה וידועה". לכן, לדעתה, עצם התביעה להפרת הבטחת נישואין מלמדת על השלב בו הייתה מצויה מערכת היחסים בין הצדדים, שלב ה"חברות", והיא מחזקת את המסקנה לפיה הצדדים אינם "ידועים בציבור".
בדחותה את התביעה מוסיפה סיוון, כי אף אם היו הצדדים "ידועים בציבור" ובית המשפט היה מוסמך לדון ב"ענייני משפחה" שביניהם, הרי שהפרת הבטחת נישואין אינה מ"ענייני המשפחה" בהם מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לדון לפי החוק.
תמ"ש 29491/01 ק.פ. נ' ב.א.
