גם מי שקורא מדי יום הרבה החלטות ופסקי דין של בתי משפט שונים, עדיין מוצא את עצמו מופתע מדי פעם לנוכח המופרכות של הליכים המוגשים לפתחם של בתי המשפט. ואז תוהה הקורא: האם מדובר בעורך דין רשלן, בור או שניהם? או שמא מדובר בלקוח עיקש, חרש או שניהם? ואולי מדובר בשילוב של שניהם, בבחינת "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב"? הנה דוגמה למקרה כזה.
יוסף דוגמפוסז, אשר יוצג בידי עו"ד שי רוסינסקי, הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהודבק לדבריו על דירתו. אלא שעיון מהיר בצו מגלה בקלות רבה, כי לדוגמפוסז אין כל קשר אליו. בעוד בבעלותו של דוגמפוסז מבנה של ארבעה קירות וגג הבנוי מלוחות של פח גלי, הצו מתייחס ל"קונסטרוקציה מפרופילי ברזל".
כאשר נחקר דוגמפוסז על תצהירו, היו תשובותיו מחשיכות עיניים: "אני לא יודע על מה מדובר. לשאלת בית המשפט - הגעת לבית המשפט וביקשת שיבוטל צו הריסה מנהלי - אני משיב שאני לא יודע על מה הצו. אני לא יודע על מה מדובר. לשאלת בית המשפט - אתה בא לכאן ומבקש מביהמ"ש לבטל צו שאתה אפילו לא יודע מה כתוב בו - אני משיב: אומרים לי דברים, אבל על מה בדיוק מדובר כאן בכלל. עכשיו בנאדם גנב, על מה גנבת? מה עשית? יש דברים שצריך לדעת. לשאלת בית המשפט - הגשת בקשה לבית המשפט וחתמת על תצהיר, מה כתוב בה - אני משיב על מה מדובר? אני לא יודע על מה בדיוק".
השופט גיא היימן אומר, כי אפילו אם נניח שדוגמפוסז טעה
בתום לב - הרי שכבר בדיון המוקדם יכול היה לראות שאין לו שום קשר לצו. אבל דוגמפוסז - או שמא היה זה בעצם רוסינסקי - התעקש על ניהול המשפט עד סופו, תוך שמיעת ראיות. היימן רומז בצורה ברורה, כי דוגמפוסז מסר תצהיר שקרי: "תצהירו, שבו נרשם שחור-על-גבי-לבן כי הוא ניתן 'מידיעה אישית', אינו משקף ידיעה כלשהי על אודות מהותה של הבנייה הנדונה".
היימן ממשיך: "המבקש עמד בתוקף על כך שהצו יבוטל. הוא עמד על כך גם לאחר שנעשה נהיר, כי הצו אינו קשור, מכל וכל, לבנייה שאותה הציג. פעם אחר פעם הטעים בא-כוחו כי להשקפתו, על באת-כוחו של המשיב להצהיר כי שולחה מסכים לביטולו של צו ההריסה המינהלי". לרוסינסקי גם היה נימוק לבקשתו: מרשו חושש שבעלי אותה קונסטרוקציה יתבע אותו משום שלא התנגד להריסה. היימן משיב: "עתירה לביטולו של צו הריסה מנהלי לא נועדה, לפי תכליתה, להגן על העותר מפני טענות עלומות, שעלול להעלות כלפיו, במועד עלום בעתיד, צד שלישי שזהותו עלומה אף היא".
גם התנהלותו של רוסינסקי אינה נקייה מתהיות. הוא הביא לעדות את שמעון אלקובי, אך היימן העיר מיד שעל תצהיר העדות חתום שמעון ערקובי. רוסינסקי ניסה לתרץ: "האדון הנכבד חתם פה לאחר שהקראתי לו. יכול להיות שבהיסח הדעת הקלדתי שם לא נכון". היימן מגיב: "אומר רק כי הדברים מקימים תחושה ממשית של חוסר נוחות באשר למהימנותו של מר אלקובי".
לבסוף אומר היימן: "דומה, כי אין ממש בקביעה כי הנייר סובל הכל. טענות סרק - אין הוא סובל. טענות, שבינן לבין המקרה הנדון אין כל קשר - מקל וחומר". והוא פוסק: "בתוך 30 ימים ישלם המבקש לאוצר המדינה סך של 9,000 שקל - הוצאות המשיב, טרחתו, והידרשות בית המשפט לבקשת-סרק זו, אשר בגינה עוכב על לא מאום ביצועו של צו הריסה מינהלי בחודש ימים".
