אם מישהו רוצה להבין מדוע דיני התכנון והבנייה הפכו להפקר בכלל, ובמגזר הערבי בפרט, כדאי לו שיעיין בהחלטה קצרה של שופט בית המשפט העליון,
סלים ג'ובראן (4.4.13).
עזאם גאנם בנה בשנת 1999 בצורה בלתי חוקית בשכונת סילוואן שבירושלים, בשטח הגן הלאומי המקיף את אתר עיר דוד. מאז, 14 שנים אחרי, לא מצליחה המדינה להרוס את אותה בנייה, תוך שצווים שיפוטיים מופרים בצורה שיטתית.
אין לנקות את מערכות האכיפה והמשפט מאחריות לביזיון המתמשך. כתב האישום נגד גאנם הוגש ביוני 2001 - שנתיים אחרי ביצוע העבירות. לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים נדרשו שנתיים וחצי להכריע בתיק, ובפברואר 2004 הורשע גאנם והצטווה להרוס את המבנים עד מרס 2005.
גאנם לא קיים את הצו, ובמקום להרוס את המבנים בעצמה - הגישה נגדו המדינה כתב אישום נוסף. הוא הורשע שוב, אך בית המשפט לא ציווה על הריסה מיידית אלא העניק לו ארכה עד נובמבר 2007. גאנם כמובן לא קיים את הצו, המדינה כמובן לא הרסה בעצמה אלא הגישה כתב אישום - שלישי במספר. הפעם נקבע בגזר הדין, כי על גאנם להרוס את המבנים עד ינואר 2012.
ביוני 2012, חמישה חודשים לאחר שהיה אמור להרוס, ביקש גאנם דחייה. באוגוסט 2012 נדחתה הבקשה; כעבור חודשיים ביקש שוב גאנם ארכה ונדחה כמעט בו במקום. על החלטה זו הוא ערער לבית המשפט המחוזי, אשר דחה בינואר השנה את ערעורו. גאנם לא התייאש ופנה לבית המשפט העליון, וג'ובראן החליט בחודש פברואר לעכב את ההריסה עד להכרעה בערעור.
כעת נדחה הערעור ולכאורה לא נותרו לגאנם שום אפשרויות חוקיות לדחות את רוע הגזירה. אבל מי שהצליח במשך 14 שנים לשטות בכל הרשויות, ומן הסתם לנצל את החשש הכבד של המשטרה מפני פעולות אכיפה במזרח ירושלים, עשוי פשוט להמשיך לצפצף על כולם. ושלטון החוק? הוא כנראה מיועד רק למגזרים מסוימים בעוד אחרים פטורים ממנו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
