בית המשפט העליון קיבל (יום א', 2.11.03) את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שקבע כי ערבי-ישראלי תושב טייבה, מוחמד אל-ראזק, יסווג על-ידי שירות בתי הסוהר כאסיר פלילי ולא כאסיר ביטחוני.
אל-ראזק הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשל שתי פרשיות של סחר בנשק והעברתו לגורמי תנזים בטולכרם.
בשנים 1998-1999, העביר אל-ראזק בכמה הזדמנויות אקדחים משכם לטולכרם, ובאחת הפעמים העביר גם תת-מקלע. באותה התקופה, בשתי הזדמנויות שונות, העביר אל-ראזק תחמושת לנשק מסוג M-16, בכל פעם 100-120 כדורים, לפעיל התנזים מטולכרם רא'אד כרמי, שהיה חבר אישי של אל-ראזק ושחוסל בינתיים על-ידי ישראל [ראו קישור].
בין המדינה לבין אל-ראזק הושג הסדר טיעון באשר לעובדות ולסעיפי האישום. הצדדים הסכימו, כחלק מהסדר הטיעון, שמכתב האישום המקורי יימחקו שני פרטים: האחד, משפט האומר כי אל-ראזק היה מודע לכך שכרמי היה חבר בארגון התנזים-פת"ח. השני, אחת מן העבירות שנזכרה באישום השני, והיא מגע עם סוכן חוץ.
בסופו של דבר, הורשע אל-ראזק על-פי ההסדר בשתי עבירות: נשיאת נשק והובלתו, ועשיית עסקה שיש עימה מסירת החזקה בנשק. בית המשפט המחוזי גזר על אל-ראזק 6 שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי.
אל-ראזק ערער על גזר דינו לבית המשפט העליון, ועונשו הופחת באוגוסט האחרון לשלוש שנות מאסר בפועל.
כשהועבר אל-ראזק מסטטוס של עציר לזה של אסיר, בעקבות גזר הדין, הוא סווג על-ידי שירות בתי הסוהר כאסיר ביטחוני. עד אותה עת, ובמשך תקופה של כשנה מאז נעצר, נמצא אל-ראזק בסטטוס של עציר פלילי, ולא עציר ביטחוני.
ההבדל בין אסיר או עציר פלילי לבין אסיר ביטחוני, הוא בעל חשיבות רבה: על אסיר ביטחוני מוטלות מגבלות מסויימות שאינן חלות לגבי אסיר פלילי. אסיר ביטחוני אינו זכאי לחופשות, אינו רשאי לקיים קשר טלפוני ואינו מקבל ביקורים פתוחים.
בעקבות שינוי הסיווג, הגיש אל-ראזק עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד החלטת הסיווג. העתירה התקבלה, וסיווגו של אל-ראזק שונה לאסיר פלילי.
בית המשפט המחוזי ציין בפסק הדין, שמכתב האישום שהוגש בעקבות הסדר הטיעון הושמטו העובדות באשר לעבירה של מגע עם סוכן חוץ, וכל רמז לכך שהעבירות בוצעו על רקע אידיאולוגי.
בפני בית המשפט המחוזי הוצגה חוות דעת של השב"כ, ממנה עלה כי לאל-ראזק היה מניע אידיאולוגי בביצוע העבירות. למרות זאת, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בהחלטה של שירות בתי הסוהר לגבי סיווגו של אל-ראזק משני נימוקים:
האחד, שבמשך תקופה של שנה היה אל-ראזק נתון במעצר כעציר פלילי, ולא כעציר ביטחוני. השני, כי האיש שממנו קיבל אל-ראזק את התחמושת שהעביר לכרמי, הוחזק כאסיר פלילי. יש לציין, כי לדעת השב"כ היה ראוי לסווג גם את אותו אסיר כביטחוני.
המדינה ערערה על פסק הדין, באמצעות עו"ד גתית שריקי מהפרקליטות, ודרשה לסווג את אל-ראזק כאסיר ביטחוני.
בפסק דינם, קיבלו השופטים דורית בייניש, אשר גרוניס ומרים נאור, את עמדת המדינה וביטלו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
"במהלך הדיון בבקשה" ציין השופט גרוניס, שכתב את ההחלטה העיקרית, "הוצג בפנינו, על-פי צד אחד, מידע חסוי בנוגע למשיב (אלראזק; ר.כ.). על-סמך מידע זה, שהתייחס, בין היתר, לתקופה מאוחרת לזו שבכתב האישום, יכולים אנו לומר, כפי שאמר בית המשפט המחוזי, כי מניע לאומני הוא שהוביל את המשיב לביצוע העבירות נשוא כתב האישום. יתירה מזו, החומר הצביע על-כך כי המשיב היה מעורב בפעילות שניתן לומר עליה בלשון עדינה, כי אינה מתיישבת עם ביטחון המדינה, אף לאחר השנים הנזכרות בכתב האישום ובטרם נעצר. במילים אחרות, בפני הרשויות עמדו ראיות מינהליות מספיקות להצדיק סיווגו של המשיב כאסיר ביטחוני ולא כאסיר פלילי".
לפני מתן גזר דינו של אל-ראזק, קבע גרוניס, אירעה תקלה ושירות בתי הסוהר סיווג את האסיר כפלילי. אך הטעות שאירעה, הוסיף גרוניס, אינה מונעת משירות בתי הסוהר לתקן את המעוות.
"במקרה הנוכחי נהנה המשיב מזכויות של עציר פלילי במשך תקופה של כשנה, אף שראוי היה לסווגו כעציר ביטחוני. אין סיבה למנוע מן הרשות המינהלית לתקן את הטעות, שכן כאמור, המשיב לא שינה את מצבו לרעה עקב הטעות, אלא נהנה ממנה, ולכן שינוי ההחלטה אין בו משום פגיעה באינטרס הסתמכות כלשהו", קבע גרוניס.
גרוניס הוסיף, כי לרשות שירות בתי הסוהר והשב"כ עמדו "ראיות מינהליות" טובות, המצדיקות את סיווגו של אל-ראזק כאסיר ביטחוני, למרות השמטת הרכיבים בכתב האישום המצביעים על המניע הלאומני לעבירות שביצע אל-ראזק.
"הראיות המינהליות שעמדו לנגד עיני הרשות בעת קבלת ההחלטה לסווג את המשיב כאסיר ביטחוני אינן זהות, מטבע הדברים, לראיות שניתן היה להביאן בפני בית המשפט המחוזי אלמלא הושג הסדר הטיעון, ואם היה צורך לנהל משפט מתחילה ועד סיום", קבע גרוניס.
"בין הצדדים נעשה אמנם הסדר טיעון, שהביא למחיקתם של מרכיבים שהצביעו על קיומו של מניע אידיאולוגי. הסדר הטיעון לא כלל התייחסות לשאלת תנאי החזקתו של המשיב כאסיר, בין פלילי ובין ביטחוני. אף אין לומר, כי לאור תיקונו של כתב האישום, רשאי היה המשיב להניח כי לא יסווג כאסיר ביטחוני. זאת ועוד, הראיות המינהליות התייחסו, בין השאר, למועד מאוחר למועד שנזכר בכתב האישום. אין סיבה לבוא ולומר לגופי המינהל (שב"כ או שב"ס) כי אין הם רשאים להסתמך על ראיות מינהליות שאינן מקיימות את הדרישות שבדיני הראיות לגבי חומר שאפשר להסתמך עליו בהליך פלילי רגיל".
גרוניס דחה גם את הטענה, שסיווגו של אל-ראזק כאסיר ביטחוני מפלה אותו לרעה ביחס לשותפו לעבירה.
"הנימוק הנוסף שנתן בית המשפט המחוזי בפסק דינו", אמר גרוניס, "היה, שהחזקתו של המשיב כאסיר ביטחוני מפלה אותו ביחס לעאזם (השותף לעבירה; ר.כ.). עאזם היה זה שמסר למשיב את התחמושת אשר הועברה לידי כרמי. על עאזם הושת עונש מאסר של עשרים ושמונה חודשים לריצוי בפועל, בעוד שעונשו של המשיב הועמד בערכאת הערעור על שלושים ושישה חודשי מאסר. אכן, גם לגבי עאזם קיים חומר חסוי שמצביע על כך שמניעים אידיאולוגיים עמדו מאחורי מעשיו, אך בכל זאת קיים הבדל שמתבטא, בין היתר, בתקופת המאסר השונה שנגזרה על כל אחד מהם".
"יתירה מכך, אף אם לא היה כל טעם להבחין בין המשיב לבין עאזם, דין טענת ההפליה היה להידחות. בית משפט זה כבר פסק לא אחת, כי על אף חשיבותו העילאית של עקרון השוויון - ובפרט השוויון שבין נאשמים השותפים לאותה עבירה המוצא ביטוי בעקרון אחידות הענישה - אין לשלם כל מחיר בכדי להגשימו. כך למשל, כאשר נאשם משוחרר ממעצר עקב טעות, אין הדבר מחייב להחיל את אותה הטעות גם על שותפו לפשע, כאשר שחרורו עלול לסכן במידה משמעותית את שלומו של אדם או את שלום הציבור או לפגוע בניהולו התקין של ההליך. במקרים כגון דא, יש לערוך איזון בין האינטרס של שמירת עקרון השוויון לבין האינטרס המצדיק את החזקת הנאשם במעצר. כאשר ההצדקה להמשך המעצר היא משמעותית, יש טעם להעדיף אינטרס זה על-פני עקרון השוויון".
"גם בענייננו, בו מדובר על סיווג שונה של שני אסירים, אין מקום לשוויוניות בין שניהם בכל מחיר. משנמצא בנסיבות העניין על סמך ראיות מינהליות כי מניע אידיאולוגי עמד מאחורי מעשיו של המשיב, וכי פעל באופן שאינו תואם את ביטחון המדינה, ראוי היה לסווגו כאסיר ביטחוני".
אל-ראזק גם טען שסעיף 10 לפקודת בתי הסוהר, המבחין בין אסירים לאסירות, בין אסירים שפוטים לכאלה הממתינים למשפטם, ובין אסירים מתחת לגיל 16 לבין אסירים מבוגרים יותר, אינו מבחין בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים פליליים אחרים.
לכן, טען אל-ראזק, שירות בתי הסוהר פועל בחוסר סמכות כשהוא מבחין בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים פליליים אחרים.
גם טענה זו נדחתה על-ידי גרוניס: "החלוקה בין אסירים על-פי המבחנים שבסעיף 10, אינה כוללת הפרדה בין אסירים פליליים לבין אסירים ביטחוניים. האמור שם אף אינו מבחין בין אסירים טעוני הגנה לבין אסירים אחרים, ואף לא בין עברייני מין לבין שאר העבריינים. יתירה מזו, הסעיף אינו מתייחס כלל לרמות שונות של מסוכנות של אסירים. האם ניתן לטעון ברצינות כי שירות בתי הסוהר אינו רשאי לדרג או לסווג אסירים על פי מידת הסיכון שהם מציבים?", סיכם השופט.
אל-ראזק יוצג בדיון על-ידי עו"ד אניס ריאד.
רע"ב 6769/03 מדינת ישראל נ' מוחמד אל-ראזק
