שתיים ועוד שתיים הם חמש

"באם בית המשפט קבע ששתיים ועוד שתיים הם חמש האם התוצאה המשפטית של פסק הדין היא חמש או ארבע? התשובה היא חמש. על בעל דין שמסתייג מההכרעה לפנות לבית המשפט בבקשה להשתמש בסמכותו לתיקון הטעות 'הטכנית'. אם הטעות אינה 'טכנית' רשאי בעל דין לערער על התוצאה שעולה מן ההכרעה". כך אומר (יום ב', 5.8.13) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל.

הנדל מדגיש: "אלו האפשרויות. המשותף להן - פנייה לבית המשפט המוסמך לתקן את הטעות או את ההכרעה הדורשת הבהרה. ברם, אין אפשרות של עשיית 'תיקון פסק דין עצמי'. לאמור, להתעלם מן הטעות ולצפות כי הגורמים אשר יתייחסו להכרעה בהמשך הם אשר יתקנו את אשר דרוש תיקון שלא על-פי הדרך של הגשת הליך ערעורי או בקשה לתיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

"מה הרציונאל בדרישה זו? הרי אם נחזור לדוגמה שהובאה לעיל, ברי כי שתיים ועוד שתיים שווים ארבע ולא חמש. אולם גם אם יש הכרעות ברורות לא תמיד ברור ומוסכם איזו הכרעה שייכת לקבוצה הזו. החלטה ברורה בעיני הזוכה למשל לא תמיד תהיה ברורה בעיני המפסיד. ובמקרים רבים ההיגיון עומד לשני הצדדים. למשל, אולי הטעות אינה בחיבור הסופי אלא בהצגת הנתונים. אולי בית משפט שהגיע לחמש בדוגמה לעיל התכוון לחבר שתיים ועוד שלוש ולכן הטעות אינה בשורה התחתונה.

"כך או כך, דווקא בשל כוחו המחייב של בית המשפט מועצמת השורה התחתונה, קרי התוצאה האופרטיבית של פסק דין או החלטה. אחרת, תיווצר אי ודאות בטקסט המשפטי, מצב שאין להשלים עימו בשל התכלית של פסק דין או החלטה שיפוטית. לאחר עיון בהנמקה רבת ההיקף או מעטת ההיקף, השורה האחרונה בהכרעה הופכת איפוא לשורה הראשונה.

"אין זה אומר שזהו סוף פסוק. כאמור ניתן לתקן את התוצאה. לעיתים הטעות כה ברורה ומדברת בעד עצמה כי אף בית משפט שנתן את ההחלטה המקורית רשאי לתקנה. אך המרחק רב בין נקיטת דרך דיונית לתקן את אשר דרוש תיקון או אפילו את אשר זועק לתיקון לבין מצב שבו צד, בנבדל מבית משפט, מתקן את הטעות או מתעלם ממנה".

הדברים נאמרו כאשר הנדל נדרש לשאלת פרשנות החלטתו של רשם בבית המשפט המחוזי בנוגע להמשך ההתדיינות בין הצדדים. לדבריו, החלק האופרטיבי בהחלטות שיפוטיות חייב להיות סופי ברור, אך מאחר שהשופט הוא בשר ודם - עלולות ליפול טעויות, ואז יש לדון בשאלה כיצד להתייחס אליהן.