|
|
עמית. "שלל הערכאות" [צילום: גילי קרן]
|
|
|
|
|
השם מייק ואן-קול מוכר לכל מי שמעיין בצורה קבועה בפסקי הדין של בית המשפט העליון. האיש מעסיק שוב ושוב ושוב ושוב את העליון, בבקשות שונות ומשונות, שכולן נדחות.
קשה להבין מדוע עד כה לא חייב אותו בית המשפט העליון בהוצאות, אך השבוע פקעה סבלנותם של שופטיו. ואן-קול הגיש שתי עתירות לבג"ץ. האחת: נגד השופט
סלים ג'ובראן, שדחה שבעה ערעורים של ואן-קול על החלטות של רשמי העליון, שסירבו לתת לו פטורים מאגרה, דחיות ושאר הקלות.
העתירה השנייה כוונה נגד "מדינת ישראל - באמצעות רשמיה ושופטיה של היכל הכאילו צדק בתל אביב" ונגד "מדינת ישראל - באמצעות רשמיה ושופטיה של בית המשפט העליון". ואן-קול פירט את כל ההחלטות בהן נדחו בקשותיו לפטור מאגרה וטען שבכך מונעים ממנו הרשמים והשופטים בעליון לקבל את יומו בבית המשפט. הוא ביקש להורות על חידוש כל ההליכים שנמחקו בשל אי-תשלום אגרה ואף להעניק לו "שיפוי נאות" על הוצאותיו.
השופטים
אליקים רובינשטיין,
יצחק עמית ו
צבי זילברטל - לא מן הקשוחים וקשי-הלב שבין שופטי ישראל - דחו את העתירות על הסף. עמית הסביר שבג"ץ אינו ערכאת ערעור על בית המשפט העליון, ושיש דרכים לתקוף החלטות בנושא אגרה, כפי שוואן-קול יודע היטב לנוכח הפעמים הרבות בהן השתמש באותן דרכים.
בשולי הדברים, המשיך עמית, הוא ממליץ לואן-קול להיעזר בייצוג משפטי מקצועי, אשר ימנע ממנו הגשת הליכי סרק וכך יחסוך כסף גם לו וגם ל"שלל הערכאות הדנות בענייניו". והשורה האחרונה: ואן-קול ישלם 5,000 שקל לאוצר המדינה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
