יש שופטים הטוענים שגזירת העונש היא החלק הקשה ביותר בדין הפלילי, משום שבעוד שהכרעת הדין היא עניין של עובדות - העונש הוא גם עניין של רגשות. בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים, ניתנו (יום א', 22.9.13) שתי דוגמאות לקשיים אלו.
הפתעה טרגית
שופטת בית המשפט העליון בדימוס,
דליה דורנר, סיפרה על מקרה בו עסקה בשבתה בבית המשפט המחוזי בירושלים. רופא השיניים הנודע פרופ' יוסף אנייס הואשם בהריגת ילדה שהובאה לטיפול, לאחר שהתרשל בהרדמה שניתנה לה והיא לא התעוררה. כאילו המקרה לא היה נורא די הצורך, העובדות היו שאת הטיפול יזם סב הילדה כהפתעה להוריה שנסעו לחופשה והפקידו בידיו את בנותיהם. "זה סיפור כל כך קשה, שגם כיום אני רוצה לבכות, שלא לדבר על מה שהיה בזמן ששמעתי אותו", אמרה דורנר.
"הסבא מספר את הסיפור ובוכה, וגם אני רוצה לבכות, כי אני יודעת מה היה הסוף. תארו לכם שהסבא הזה צריך לטלפן לבן שלו ולספר מה קרה. הבנים שלי עוד לא היו אז נשואים, אבל הוא היה בגילי וחשבתי שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות", המשיכה. דורנר ציינה, כי אנייס הורשע במידה רבה בזכות עדות אמיצה ויוצאת דופן של הרופא המרדים פרופ' יוסף דוידסון.
אולם בית המשפט החליט שלא להרשיע את אנייס בהריגה, משום שלא ניתן היה לקבוע שהוא צפה את מותה של הילדה, אלא בגרימת מוות ברשלנות. "גזרנו עליו שנתיים מאסר, מתוך הנחה שלא יתנו לו יותר לעבוד כרופא שיניים - אבל הסוף היה שרשיונו נשלל רק לחמש שנים", סיימה דורנר.
יד ואגרוף
עדנה קפלן-הגלר, לשעבר שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, סיפרה על מקרה הפוך - בו הקלה בעונש השתלמה לטווח ארוך. הנאשם הועמד לדין כאשר היה קרוב לסיים שנת מאסר שנגזרה עליו בגין שורה של תיקים שצירף. התיק החדש היה הסתעפות של פרשה שכבר נדונה בבית משפט אחר עם נאשמים אחרים, ומשום מה הוא לא צורף לאותו הסדר טיעון מהשנה הקודמת.
"חשבתי וגם כתבתי: לא ייתכן שיד ימין של המדינה לא תדע מה עושה יד שמאל. הרי אם הוא היה מצרף גם את התיק הזה, הוא לא היה עומד כעת לדין בנפרד. חיים כהן לימד אותי, שהתחושה שצריכה להוביל אותנו כשופטים היא לא של צדק אלא של אי-צדק, וזו הייתה התחושה שלי במקרה הזה", סיפרה קפלן-הגלר.
הצדדים סיכמו על תקופת מאסר, אך היא החליטה שהנאשם ירצה אותה בחופף כך שישתחרר בקרוב. "בגזר הדין אמרתי לו: היום זו כף יד שפשוטה לפניך; אם תחזור לסורך - זה יהיה אגרוף שיוטח בפניך בכל הכוח".
מאז עברו עשר שנים, והשניים עדיין בקשר. לפני כל חג היה הנאשם-לשעבר מתייצב בפתח לשכתה של קפלן-הגלר, מבקש להיכנס ומספר לה שהתחתן ונולד בן ונולד עוד בן ונולדה בת. "חזרתי בתשובה ואני מאמין שהקב"ה שלח לי אותך כדי שתוכלי לדאוג לי", אמר לה פעם. לפני פרישתה ביקשה קפלן-הגלר לקבל את מספר הטלפון שלו, שמא לא יוכל לאתר אותה. השיחה האחרונה ביניהם התקיימה כמה שעות לפני שקפלן-הגלר סיפרה על כך למאות המאזינים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
