2014: נשים עדיין מרוויחות פחות

תוחלת החיים בלידה בשנת 2012 הייתה 79.9 שנים בקרב גברים ו-83.6 שנים בקרב נשים, ללא שינוי לעומת תוחלת החיים בקרב גברים ונשים בשנת 2011.

תוחלת החיים עלתה מסוף שנות השבעים של המאה ה-20 (1975-1979), ועד 2012 ב-8.7 שנים בקרב גברים וב 8.9 שנים בקרב נשים. בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים ב-2.4 שנים בקרב גברים וב-2.1 שנים בקרב נשים.

בשנת 2013, כ-1,039 אלף נשים בגיל 15 ומעלה היו אימהות לילדים עד גיל 17 (37% מן הנשים בגיל 15 ומעלה). 90% מאימהות אלה חיו עם בן זוג. היתר, כ-109 אלף נשים, עמדו בראש משפחות חד-הוריות.

אחוז גבוה יותר מן הנשים הערביות הן אימהות לילדים עד גיל 17, בהשוואה לנשים היהודיות (כ-46% ו-35% בהתאמה). אחוז גבוה יותר מן האימהות היהודיות לילדים עד גיל 17 עומדות בראש משפחות חד-הוריות, בהשוואה לאימהות הערביות.

כ-9% מן הנשים גרות בגפן, בהשוואה לכ-7% מהגברים, בדומה לשנים הקודמות.

אחוז הנשים היהודיות הגרות בגפן (כ-10%) גדול מאחוז הנשים הערביות הגרות בגפן (כ-3%). בגיל 65 ומעלה, אחוז הנשים הגרות לבד גדול פי 3 מן האחוז בקרב הגברים (32% לעומת 12%).

אחוז ההשתתפות של נשים בגילים 15 ומעלה בכוח העבודה בישראל (כוח העבודה כולל מועסקים ובלתי מועסקים) הגיע בשנת 2013 ל-58.2%. בקרב הגברים האחוז היה 69.4%.

אחוז הנשים הבלתי מועסקות מכוח העבודה הגיע בשנת 2013 ל-6.2%. בדומה לאחוז הגברים הבלתי מועסקים.

66.7% מכלל המועסקות בשנת 2013 עבדו עבודה מלאה בדרך כלל (35 שעות ויותר בשבוע) ו-33.3% עבדו עבודה חלקית בדרך כלל (פחות מ-35 שעות בשבוע). בקרב הגברים לעומת זאת, 86.6% מהמועסקים עבדו עבודה מלאה בדרך כלל ו- 13.4% עבדו עבודה חלקית בדרך כלל. מבין הנשים שעבדו עבודה חלקית בדרך כלל, 14.8% עבדו חלקית שלא מרצון, כלומר חיפשו עבודה במשרה מלאה או נוספת אך לא מצאו. מבין הגברים שעבדו חלקית בדרך כלל, 11.9% עשו זאת שלא מרצון.

כ-11 אלף נשים התייאשו מחיפוש עבודה ב-2013. הן היוו 51.7% מכלל המתייאשים.

שיעור ההשתתפות של אימהות נשואות ב-2013 היה 72.9%. 76.3% בקרב אימהות לילד אחד, 78.3% בקרב אימהות ל-2 ילדים ו-55.9% בקרב אימהות ל-4 ילדים או יותר. שיעור ההשתתפות של אימהות חד-הוריות היה גבוה מזה של האימהות הנשואות. גם אחוז הבלתי מועסקות בקרב האימהות החד-הוריות גבוה יותר מאשר בקרב אימהות נשואות - 8.4% לעומת 5.9% בהתאמה.

91.0% מהנשים המועסקות הן שכירות לעומת 84.2% בקרב הגברים.

חלקן של הנשים המועסקות בקרב בעלי משלח יד אקדמי הגיע בשנת 2013 ל-57.2%. חלקן של המנהלות מכלל המנהלים הגיע בשנת 2013 ל-32.6%. 96.0 אלף נשים עבדו בתחום ההייטק ב-2013, והן מהוות 35.6% מכלל המועסקים בתחום זה.

בחינת משלחי היד ברמה מפורטת יותר מראה כי בשנת 2013, כ-30% מהנשים היו מועסקות במשלחי יד נשיים מסורתיים: מטפלות סיעודיות במשקי בית, מוכרות בבתי עסק סיטוניים או קמעוניים, עובדות מזכירות, מנהלות חשבונות, מטפלות לילדים, מורות בבתי ספר יסודיים, סייעות למורים, מורות בחינוך על-יסודי ומחנכות לגיל הרך. בכל אחד ממשלחי היד הללו, הנשים מהוות יותר משני שלישים מהמועסקים במשלח היד.

בשנת 2012 היו רשומות במחלקות לשירותים חברתיים כ-730 אלף נשים, המהוות כ-54% מכלל הרשומים. אחוז זה גבוה יותר מאחוז הנשים באוכלוסייה הכללית (50.5%).

שיעור הרשומים במחלקות לשירותים חברתיים גבוה יותר בקרב הנשים מאשר בקרב הגברים (181 לאלף נשים לעומת 156 לאלף גברים).

אחוז הנשים בנות 65 ומעלה מסך הרשומות במחלקות לשירותים חברתיים גבוה פי 2 מאשר חלקן באוכלוסייה הכללית (24% לעומת 12% בהתאם). היחס גדול עוד יותר בקרב נשים בנות 75 ומעלה (פי 3 בקירוב).

69.4% מהנשים הרשומות במחלקות לשירותים חברתיים הינן בעלות נזקקות מוגדרת (בדומה לגברים, 67%). הנזקקות השכיחה ביותר (כ-33%) בקרב כלל הנשים והגברים בעלי נזקקות מוגדרת היא "תפקוד לקוי של הורים או ילדים/נוער" (הכוללת בין השאר חינוך ובעיות התנהגות, תפקוד לקוי של האב/האם, בעיות ביחסים בין הורים לילדים, בעיות אישות), והיא גם השכיחה ביותר בקרב הנשים בכל קבוצות הגיל למעט 65 ומעלה. הנזקקות השכיחה ביותר בקרב גברים בני 25 עד 64 לעומת זאת היא "עוני, קשיי הכנסה ותעסוקה".
 
הנזקקות השנייה בשכיחותה בקרב הנשים היא "זיקנה" (כ-25%), ובקרב הגברים הנזקקות השנייה השכיחה ביותר היא "עוני וקשיי הכנסה" (23%). הנזקקות השלישית השכיחה ביותר בקרב הנשים היא "עוני וקשיי הכנסה" (כ-22%) ובקרב הגברים "סיבות רפואיות ומוגבלות" (כ-20%). כ-15% מהנשים הן בעלות נזקקות "סיבות רפואיות ומוגבלות" וכ-4% מהן בעלות נזקקות "אלימות".

בשנת 2012 48.6% מהשכירים היו נשים ו- 51.4% היו גברים.

ההכנסה החודשית הממוצעת של אישה שכירה הייתה 7,244 שקל ושל גבר שכיר 10,953 שקל. הפער בהכנסה החודשית הממוצעת בין המינים עמד על 33.9%. בחישוב ההכנסה החודשית החציונית הפער הצטמצם ל-29.4%.

חלק מהפער בהכנסה החודשית בין המינים נובע מהבדל במספר שעות העבודה של גברים ונשים (44.9 שעות עבודה בשבוע לגבר ו-35.8 שעות עבודה בשבוע לאישה). לפיכך בחישוב ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה הפער בין המינים הצטמצם ל-15.5% (ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה לגבר שכיר 57.9 שקל ושל אישה שכירה 48.9 שקל).

בחלוקת הכנסות השכירים לפי עשירונים נמצא כי בעשירון התחתון 67.3% מהשכירים הן נשים. ככל שמתקדמים בעשירונים, שיעור הנשים השכירות הולך וקטן - בעשירונים הרביעי והחמישי הן מהוות כמחצית מהשכירים ובעשירון העליון - כרבע (23.3%).
 
במהלך עשרים השנים האחרונות הצטמצם בהדרגה הפער בשכר החודשי של גברים ונשים. בשנת 1990 הפער עמד על 43% ובשנת 2012 - על 34%.

מהשוואת הפער בין המינים בהכנסה ברוטו לשעת עבודה לפי קבוצות גיל עולה כי ההכנסה לשעת עבודה לגבר שכיר גבוהה בכל קבוצות הגיל. הפער הגדול ביותר בשכר בין המינים נמצא בקבוצות גיל 54-45 ועומד על 20.0% והפער הנמוך ביותר – 4.2% נמצא בקבוצות גיל 24-15. כאמור, הפער המגדרי הממוצע היה 15.5%.

ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר מבין משלחי היד היא בקרב מנהלים - 18,021 שקל לחודש. במשלח יד זה נשים מהוות 15% מהשכירים; ההכנסה הממוצעת הנמוכה ביותר היא בקרב העובדים הבלתי מקצועיים- 4,675 שקל לחודש. במשלח יד זה נשים מהוות 42% מהשכירים.
 
בקרב הערבים השכר החודשי של גברים גבוה ב-22.4% מהשכר של נשים (6,383 שקל לגבר ערבי לחודש ולאישה ערבייה 4,956 שקל) חלק מההסבר לכך הוא שבאוכלוסייה הערבית הגברים עובדים 12.2 שעות יותר בשבוע מהנשים. בהשוואת השכר לשעה, השכר של אישה ערבייה גבוה יותר מזה של גבר ערבי ב-8.2%. חלק מההסבר לכך הוא שממוצע שנות הלימוד של הנשים באוכלוסייה זו גבוהה יותר מזו של הגברים.

שיעורי הזכאות לתעודת בגרות גבוהים יותר בקרב בנות מאשר בקרב בנים: ב-2012 הגיע שיעור מקבלי תעודת בגרות מבין תלמידי כיתות יב ל-65% מבין הבנות לעומת 53% מבין הבנים. גם שיעור העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטאות שהם המועמדים הפוטנציאלים ללימודים גבוהים, היה גבוה יותר בקרב הבנות והגיע ל-52% מבין הבנות לעומת 44.5% מבין הבנים.

הפער בין בנות לבנים גדול יותר בחינוך הערבי. שיעורי הזכאות לבגרות מקרב תלמידי כיתות יב בחינוך הערבי היו 62% בקרב הבנות ו- 43% בקרב הבנים, לעומת 65.5% ו- 56%, בהתאמה, בחינוך העברי.

שיעור העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטאות הגיע בחינוך הערבי ל44.5% מבין הבנות לעומת 31% מבין הבנים, בהשוואה ל-54.5% מבין הבנות לעומת 48% מבין הבנים בחינוך העברי.

בשנת תשע"ג (2012/13) למדו 309.5 אלף סטודנטים בישראל, מתוכם 176.6 אלף נשים (57.1%). בשנת תש"ל (1969/70) נשים היוו פחות ממחצית הסטודנטים (43.3%). לעומת זאת, בשנת תש"ן (1989/90), הנשים היוו רוב (52.4%).

בתשע"ג, אחוז הנשים בקרב הסטודנטים לתואר ראשון היה 56.5%, בקרב הסטודנטים לתואר שני - 59.9% ובקרב הסטודנטים לתואר שלישי - 52.1%.

תחומי הלימוד בהם נמצאו שיעורי הנשים הגבוהים ביותר היו מקצועות עזר רפואיים (83.2%) וחינוך והכשרה להוראה (80.7%). לעומת זאת, שיעורי הנשים הנמוכים ביותר היו במדעים הפיזיקאליים (38.1%) במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב (28.8%) ובהנדסה ואדריכלות (27.1%).
 
הגיל החציוני של הנשים שלמדו לקראת תואר ראשון היה 24.7 שנים לעומת 26.4 בקרב הגברים; הגיל חציוני בקרב הנשים שלמדו לקראת תואר שני היה 30.7 שנים בהשוואה ל-31.6 בקרב הגברים; הגיל החציוני של סטודנטים שלמדו לקראת תואר שלישי היה דומה עבור שני המינים - כ-34 שנים.

שיעור הנשים בקרב הסטודנטים היהודים היה 55.7%, שיעור נמוך מזה שבקרב הסטודנטים הערבים - 67.8%. בקרב סטודנטים ערבים, יש הבדלים בשיעורי הנשים בהתאם להשתייכות דתית: 69.1% בקרב המוסלמים, 64.1% בקרב הנוצרים ו-63.7% בקרב הדרוזים.

בקרב סטודנטים שגרו ביישובים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, הנשים היוו 53.8% ובקרב אלו שגרו ביישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה שיעורן היה גבוה יותר - 66.5%. נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא שרוב הסטודנטים הערבים גרים ביישובים אלו.

כמחצית (51%) מהנשים מעריכות את מצב בריאותן כ'טוב מאוד'. בקרב הצעירות, עד גיל 44, שיעור הנשים שמצב בריאותן טוב מאוד הוא 73%, השיעור יורד ל-36% בגיל 64-45, ובגיל 65 ומעלה רק עשירית מהנשים מעריכות את מצב בריאותן כ'טוב מאוד'. למעלה ממחצית (57%) מהנשים בגיל 65 ומעלה מעריכות את מצב בריאותן כלא טוב ('לא כל כך טוב' או 'בכלל לא טוב').

ל-24% מהנשים בגיל 20 ומעלה יש בעיה בריאותית או פיסית אשר מפריעה להן בפעולות יומיומיות (אומדן של כ-613 אלף נשים).

בגיל 64-45, ל-29% מהנשים יש בעיה המפריעה בתפקוד יומיומי, ובגיל 65 ומעלה ל-59% מהנשים יש בעיה בריאותית או פיסית אשר מפריעה להן בתפקוד יומיומי.

28% מהנשים העובדות כשכירות, חברות בארגון עובדים כלשהו (22% מהגברים). מבין אלה שאינן חברות בארגון עובדים, 70% מציינות כי הסיבה לכך היא שאין ארגון המייצג את מקום עבודתן.

14% מהנשים השכירות, דווחו על הפרת זכויותיהן במקום העבודה הנוכחי (אומדן של 194 אלף נשים). מהן: 57% דיווחו כי ההפרה הייתה בתחום השכר; 23% הופלו על-רקע שעות עבודה וימי עבודה; 10% מהן הופלו על בסיס מין, גיל וכו'; 8% מהנשים דיווחו כי ההפרה הייתה בתחום זכויות הפנסיה שלהן.

למעלה משליש מהנשים שזכויותיהן הופרו (38%) 'לא עשו כלום' בעקבות ההפרה (47% מהגברים). 44% פנו להנהלה במקום העבודה (לעומת 38% מהגברים) ו–16% פנו לוועד העובדים או ארגון העובדים (לעומת 7% מהגברים).

נשים מועסקות מרוצות יותר מעבודתן (41% 'מרוצות מאוד') ופחות מהכנסתן (9% 'מרוצות מאוד').

55% מהנשים מרוצות ממצבן הכלכלי. בגילאי העבודה העיקריים, 54-25: 54% מהמועסקות ו- 44% מאלה שאינן מועסקות, מרוצות ממצבן הכלכלי; 42% מהמועסקות ו-58% מאלה שאינן מועסקות, אינן מצליחות לכסות את ההוצאות החודשיות של משק הבית.

ל 64% מהאוכלוסייה, בני 20 ומעלה יש הסדר פנסיה: 60% מהנשים לעומת 69% מהגברים. בקרב נשים שאינן מועסקות, שיעור בעלות הסדר פנסיה נמוך מזה של הגברים: 23% לעומת 36%. בקרב בני 65 ומעלה שיעור הנשים בעלות הסדר הוא 30% בלבד, לעומת 52% מהגברים.

נשים באופן כללי מרוצות בשיעורים נמוכים (42%) מהסדר הפנסיה שלהן מגברים (53%).

כמחצית (50%) מהנשים סבורות שגיל הפרישה לגברים ונשים צריך להיות זהה (53% מהגברים חושבים כך). בגילאי 60 – 64 הפער בין המינים גדל: 50% מהנשים חושבות שגיל הפרישה צריך להיות זהה לעומת 61% מהגברים.

האם רצוי לצאת לפנסיה יחד עם בן/בת הזוג? 52% מהנשים מסכימות לעומת 58% מהגברים. אך בקרב שני המינים, שיעור התומכים בפרישה זוגית יורד עם הגיל: 59% מהגברים עד גיל 64 סבורים שרצוי, לעומת 51% בגיל 65 ומעלה; 53% מהנשים עד גיל 64 תומכות בפרישה זוגית, לעומת 43% מבנות 65 ומעלה.

17% מהנשים התנדבו בשנה האחרונה (אומדן של כ-433 אלף נשים), 47% מהן התנדבו במסגרת ארגון ו-41% במסגרת פרטית (היתר התנדבו גם במסגרת פרטית וגם במסגרת ארגון). 36% מהמתנדבות התנדבו בתחום עזרה לנזקקים כגון מוגבלים, קשישים, נכים, מיעוטי יכולת, נוער במצוקה, 27% התנדבו בתחום החינוך, 13% בתחום הבריאות. היתר התנדבו בתחומי תרבות, סדר ציבורי וכו'.

בשנת 2012 היו רישיונות נהיגה לכ-1.6 מיליון נשים. חלקן של הנשים מבין כלל המורשים לנהוג עמד על כ-43%, כאשר באוכלוסייה היהודית נשים היוו כ-44% מכלל המורשים לנהוג ובאוכלוסייה הערבית – כ-35%, שיעור הנמצא במגמת עליה מתמדת (27% נשים מכלל הנהגים באוכלוסייה הערבית בשנת 2005, 33% בשנת 2010 ו-34% בשנת 2011). חלקן של הנשים המורשות לנהוג, גבוה במיוחד בקבוצת הגיל 34-25 ועמד על כ-46% באוכלוסייה היהודית וכ-41% ובאוכלוסייה הערבית.

כ-1% מכלל המורשים לנהוג באופנוע הן נשים (באוכלוסייה היהודית 12%, ובאוכלוסייה הערבית- 1% בלבד) וכ-2% מהמורשים לנהוג במונית, ברכב משא ובאוטובוס.

בשנת 2012, כ-6% מהנהגות הישראליות, הורשעו בעבירות נהיגה. לכל מורשעת נרשמו בממוצע 1.1 הרשעות. נשים הורשעו ב-22% מסך ההרשעות בעבירות נהיגה, בקרב נהגים ישראלים.

שנת 2013 היוו הנשים, כ-25% מהנהגים המעורבים בתאונות דרכים עם נפגעים, וכ-11% מהנהגים המעורבים בתאונות דרכים קטלניות- שיעור הקטן באופן משמעותי מחלקן באוכלוסייה.