"על מוסד חינוך לא רשמי המבקש הכרה לעבור את שתי המשוכות הנפרדות: רישוי והכרה. רישיון לפי חוק הפיקוח הוא כאמור תנאי הכרחי אך לא מספיק להכרה במוסד. בבוא השר לשקול אם להכיר במוסד אם לאו, מוסמך הוא לשקול גם את השפעת ההכרזה על מערכת החינוך הממלכתית". כך קובעת (יום ה', 7.8.14) המשנה לנשיא בית המשפט העליון,
מרים נאור.
מוסד חינוך מוכר הוא כזה שאינו פועל במסגרת מערכת החינוך הממלכתית (הממשלתית או העירונית), אך המצוי בפיקוח והמדינה עשויה להשתתף במימונו. מדובר בעיקר בבתי ספר חרדיים, אם כי החלטתה של נאור ניתנה בנוגע לבית ספר ערבי. היא מוסיפה: "ההכרה אינה גוררת אחריה את תמיכת המדינה באופן אוטומטי. גם בסוגית התקצוב מסור שיקול הדעת לשר, ומכל מקום אין מוטלת על המדינה חובה לממן מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי".
הדברים כלולים בהחלטת בג"ץ לדחות את עתירתה של עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיבי נגד החלטתו של שר החינוך, הרב
שי פירון, שלא לתקצב בשנת הלימודים תשע"ג את בית הספר שהיא מפעילה בחיפה. פירון נימק את ההחלטה בכך שפעילותו של בית ספר פוגעת בבית הספר חיואר הרשמי בפרט ובחינוך הממלכתי בחיפה בפרט.
בית הספר העותר הוקם לאחר פילוג בבית הספר חיואר הרשמי, בשנת הלימודים תשס"ז. הוא פעל ללא רישיון עד לשנת הלימודים תשע"א, ואף הוצא נגדו צו סגירה שהערעור עליו תלוי ועומד. לשנת תשע"ג קיבל בית הספר הכרה, אך כאמור פירון סירב לתקצב אותו ובג"ץ העניק גיבוי להחלטתו. נאור אומרת:
"מוכנה אני להניח, כי בהחלטת השר להכיר בבית הספר אך לא לתקצב אותו יש משום פגיעה בזכותם של הורים להשפיע על תכני החינוך של ילדם. אולם אדגיש כי זהו אינו סוף פסוק. זכותם של ההורים אינה מוחלטת, אלא יחסית. החלטת השר הפוגעת בה תהא חוקתית ובלבד שהיא מידתית. לדעתי, החלטת השר מאזנת בין האוטונומיה של ההורים ורצונם להשפיע על תוכני החינוך לבין הפגיעה הצפויה במערכת החינוך הממלכתית באופן מידתי. איזון זה עולה בקנה אחד עם אמות המידה הקבועות בחקיקה המסמיכה את השר לשקול בין השאר את טובת המערכת הרשמית".
השופטים
ניל הנדל ו
צבי זילברטל הסכימו עם נאור. את בית הספר ייצג עו"ד אבי גולדבליט, ואת משרד החינוך - עוה"ד שוש שמואלי, דניאל מארקס ולירון הופפלד.
